כשגיגית ובה גוש קרח במכוניתה נוסעת אווה מבריסל לכפר ילדותה ונעוריה בעקבות הזמנה לאזכרת יאן שמצא את מותו הנורא כנער והיה אמור להיות בן שלושים כעת. בנעוריה היתה אחת מחבורה של שלושה שנולדו באותה שנה עם פים ולאורנס. מעין גרסה מקומית של "אני והחבר'ה", שכינו עצמם 'המוסקטרים'.
אך לאווה (המספרת) יש גם סיבה משלה לנסיעה.
סגירת חשבון פתוח של נערה מתבגרת מאותו קיץ ארור בכפר הקטן בבלגיה.
הספר נע לסירוגין בין נעוריהם בתאריכי קיץ 2002 אחרי מות יאן (אחיו של פים) ויום ההווה לפי שעות, כ-15 שנה מאוחר יותר.
הקשר עם מכריה מהעבר ומשפחתה- הוריה, אחיה הבכור יולאן וטסיה הצעירה הלוקה בהפרעה טורדנית כפייתית-רופף. הוריהם ובעיקר האב כמו עוד מהתושבים היו מן הסתם מוגדרים בעגה האמריקאית 'זבל לבן'.
פים ולאורנס נהנו מתעלולים כהטלת מימיהם בתיבות דואר. אווה יותר משתתפת פאסיבית עם הסתייגויות. במקרה מסויים אחד מהם מותח את השני בתעלול נבזי המתואר בצורה מעוררת בחילה. בצד גילוי מיניות של מתבגרים, 'גולת הכותרת' של מעשיהם הנבזיים העוברת כחוט השני לאורך הסיפור היא השפלת נערות. אלה שהסכימו להשתתף במשחק נדרשו לפתור חידה של אווה בשאלות שנענו ב'כן' ו'לא' וכשטעו בניחוש היה עליהן לפשוט פריט לבוש להנאת שני הפרחחים. דמות מפתח אחת היא אליסה, חברתה של אווה הזוכה לציון יופי גבוה של הנערים המדרגים נערות. האירוע המכונן עבור אווה שנצרב בה והטריגר לרצונה 'לסגור חשבון' כולל את אליסה והוא קשה, אכזרי, בוטה והמספרת אינה חוסכת בתיאורים מהפכי קרביים של חוויה ברוטאלית שעברה. תגובתה המיידית הקשה מותירה בלאורנס צלקת. הם הופכים לסוג של 'נמסיס' עבורה.
ביום האזכרה מגיעה אווה לכפר בהיחבא ומחכה לשעת הכושר. והנקמה, כשמגיעה, לא מעוררת התפעלות. לגוש הקרח יש תפקיד.
אז...ההתחלה מבטיחה ספר שונה וככל הנראה מעניין.
אבל... האכזבה לא מבוששת לבוא. למרות השפה העשירה למדי והישירות הבוטה הספר הכולל מעל 400 עמודים ארוך מדי, מייגע, מפורט. האיטליז של הורי לאורנס, המורה הלסבית, רכיבה על אופניים במבנה, האובססיות של טסיה, מוזרויות הוריה ועוד זכרונות התבגרות מלווים תיאורים ארוכים ועומס יתר. לא בסגנון קיטשי- שמאלצי אך בהחלט גורע. ציפיותי למשהו שונה ומרתק לכל אורכו נותרו בגדר ציפיות. חלק אולי בגלל תרגום הלוקה בחסר. תערובת לא מוגדרת של כתיבה טובה למדי, תפניות, אלימות ושעמום.
סיפור טוב, ביצוע פחות.

כשגיגית ובה גוש קרח במכוניתה נוסעת אווה מבריסל לכפר ילדותה ונעוריה בעקבות הזמנה לאזכרת יאן שמצא את מותו הנורא כנער והיה אמור להיות בן שלושים כעת. בנעוריה היתה אחת מחבורה של שלושה שנולדו באותה שנה עם פים ולאורנס. מעין גרסה מקומית של "אני והחבר'ה", שכינו עצמם 'המוסקטרים'.
אך לאווה (המספרת) יש גם סיבה משלה לנסיעה.
סגירת חשבון פתוח של נערה מתבגרת מאותו קיץ ארור בכפר הקטן בבלגיה.
הספר נע לסירוגין בין נעוריהם בתאריכי קיץ 2002 אחרי מות יאן (אחיו של פים) ויום ההווה לפי שעות, כ-15 שנה מאוחר יותר.
הקשר עם מכריה מהעבר ומשפחתה- הוריה, אחיה הבכור יולאן וטסיה הצעירה הלוקה בהפרעה טורדנית כפייתית-רופף. הוריהם ובעיקר האב כמו עוד מהתושבים היו מן הסתם מוגדרים בעגה האמריקאית 'זבל לבן'.
פים ולאורנס נהנו מתעלולים כהטלת מימיהם בתיבות דואר. אווה יותר משתתפת פאסיבית עם הסתייגויות. במקרה מסויים אחד מהם מותח את השני בתעלול נבזי המתואר בצורה מעוררת בחילה. בצד גילוי מיניות של מתבגרים, 'גולת הכותרת' של מעשיהם הנבזיים העוברת כחוט השני לאורך הסיפור היא השפלת נערות. אלה שהסכימו להשתתף במשחק נדרשו לפתור חידה של אווה בשאלות שנענו ב'כן' ו'לא' וכשטעו בניחוש היה עליהן לפשוט פריט לבוש להנאת שני הפרחחים. דמות מפתח אחת היא אליסה, חברתה של אווה הזוכה לציון יופי גבוה של הנערים המדרגים נערות. האירוע המכונן עבור אווה שנצרב בה והטריגר לרצונה 'לסגור חשבון' כולל את אליסה והוא קשה, אכזרי, בוטה והמספרת אינה חוסכת בתיאורים מהפכי קרביים של חוויה ברוטאלית שעברה. תגובתה המיידית הקשה מותירה בלאורנס צלקת. הם הופכים לסוג של 'נמסיס' עבורה.
ביום האזכרה מגיעה אווה לכפר בהיחבא ומחכה לשעת הכושר. והנקמה, כשמגיעה, לא מעוררת התפעלות. לגוש הקרח יש תפקיד.
אז...ההתחלה מבטיחה ספר שונה וככל הנראה מעניין.
אבל... האכזבה לא מבוששת לבוא. למרות השפה העשירה למדי והישירות הבוטה הספר הכולל מעל 400 עמודים ארוך מדי, מייגע, מפורט. האיטליז של הורי לאורנס, המורה הלסבית, רכיבה על אופניים במבנה, האובססיות של טסיה, מוזרויות הוריה ועוד זכרונות התבגרות מלווים תיאורים ארוכים ועומס יתר. לא בסגנון קיטשי- שמאלצי אך בהחלט גורע. ציפיותי למשהו שונה ומרתק לכל אורכו נותרו בגדר ציפיות. חלק אולי בגלל תרגום הלוקה בחסר. תערובת לא מוגדרת של כתיבה טובה למדי, תפניות, אלימות ושעמום.
סיפור טוב, ביצוע פחות.