קראתי לפני מס' חודשים את "עולם רדוף שדים" של סייגן, וסוף סוף התחשק לי לשבת ולשתף מס' מילים עליו ובמיוחד שעוד לא כתבו עליו עדיין כאן בסימניה.
אם אינכם מכירים את סייגן והגותו, הייתי ממליץ שתקראו עליו קצת בויקי ותראו קטע ביוטיוב (הפתיחה של COSMOS מרהיבה) לפני קריאת הביקורת.
סייגן מאוד מוערך, אך אינו פטור מחוזקות וחולשות בעבודתו (מסתבר שהוא אינו חז"ל).
נפתח בבביקורת החולשות.

אני לא חושב שהאורך מוצדק, הספר הופך לטרחני דיי מהר כשהוא עובר טענה, טענה אשר נוגעות בחייזרים, חזיונות, כישוף, אמונות תפלות - עד שמעט משווע ומתשחק לומר "טוב דיי, הבנתי את העיקרון".
כמו כן, הפניה של סייגן לאקדמיה הגבוהה כנציגים של רלטיביזם (נאיבי) הוא מוטעה לדעתי, הפניה היתה יכולה להיות מוצדקת יותר אילו היתה מופנת לנישות של ההמונים בעניין. גם הטיפול של סייגן בעניינים פילוסופים הוא שטחי בד"כ.
כמו כן, סייגן לא מציין -למה- אנשים נתפסים לכאלה שטיות באופן מספק ומפורט לטעמי. המחקר היום התפתח מאוד בתחום (הטיות קוגנטיביות, דיסוננס קוגנטיבי, הטיית אישור, חיפוש דפוסים כחלק אינטגרלי ממוחנו, ספירה של פגיעות ולא של החטאות וכו').
לא הצלחתי למצוא עוד נקודות חלשות בעלות משקל להזכיר כאן.

-"מוטב להדליק נר מאשר לקלל את החושך"
ועכשיו לחוזקות. סייגן עוסק במספר רב של נושאים הקרובים לליבו, כמו מדע, חינוך, דמוקרטיה, והאנושות בכלל באופן נקודתי ונהיר. כתיבתו של סייגן מרתקת, מאוד אישית, נוגעת (הוא פותח את הספר בסיפור המתרחש בילדותו) וכמעט פואטית.
"על הדרך", הוא מספר משלים מעוררי השראה (שלא נופלים בחשיבותם משאר התוכן לטעמי) אשר מעבירים מסרים חשובים. הכי זכיר לדעתי, היה סיפור על עבד שחור בארה"ב, שהתעקש ללמוד לכתוב ולקרוא, בדרכים לא דרכים - וכך הבין איפה באמת הוא משועבד. כך הוא מאיר על חשיבותה של נאורות (Literacy, במובן הרחב).
סייגן פורס השקפת עולם (ממה שלדעתי אפשר להסיק) נטורליסטית בזהירות (הטבע בלבד קיים ואנו חלק אינטגררלי ממנו - אנו בבית) נטולת שדים ברוח ההשכלה, חופש ודמוקרטיה. הוא עובר אחת, אחת על טענות של מאמינים בזכות העל-טבעי והפסאודו-מדע וחושף את חוסר כוחם ותקפותם, ומזכיר לנו שאגב, ישנם הסבריים מדעיים, נטורליסטים בדוקים וטובים יותר לאותם התופעות (וזה העיקרון שהזכרתי מקודם). וכל זה - בלי התנשאות ובהוגנות סבירה, שכמעט כל אדם יוכל לקרוא את הספר ולהרגיש כשותף בחיפוש עם סייגן אחר הנכון, הפחות נכון ומה שבכלל פספס את לוח המטרה.
המסר כאן, הוא חשיבותה של חשיבה ביקורתית, האחריות שלנו (לאמונות יש תוצאות), נאורות וחופש, ובפרט חשיבותה של השיטה המדעית בחברתנו (אשר עובדת!) וחשיבותה של חברה פתוחה כתנאי לקיומה של שיטה זו.

לסיכום, האחריות לחיים בחברה דמוקרטית, רודפת צדק ואמת היא באחריותנו.
לספר, הייתה השפעה משמעותית על איך שאני מסתכל על העולם. לספקן וכל מי שמתעניין (במובן של ההקשר, דהיינו ספקן מדעי) זהו ספר חובה. וכל מי שמוצא השראה וערך בעבודתו של סייגן לא יוכל לוותר על המגנום אופוס שלו.

ראשית, אומר שאני אוהב מאוד את קארל סייגן ז"ל, התובנות הפילוסופיות וההסתכלות שלו על העולם השפיעו עליי רבות ועזרו לי לעבור תקופות קשות בחיי.

את הספר הזה, לא כל כך.
הטענה המרכזית בספר היא על חשיבות היותנו ספקנים וההסתמכות על המדע ככלי לעשות זאת, הסופר נותן שלל דוגמאות לכך במהלך הספר שגורם לספר סתם להימרח על כמות גדולה של עמודים עם טענה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. הספר כן עורר בי עניין בחלקים מסויימים כדוגמת בעניין אזור 51 (Area 51) בו סייגן מפריך את כל הקונספירציות כמעט 20 שנה לפני ה"הסתערות".

לצערי, ד"ר קארל סייגן נפטר מוקדם מדי שכן היה מעניין מאוד לשמוע מה הוא חושב על עידן הפייק ניוז של היום כאשר אנשים מטילים ספק ביעילותם של חיסונים ואפילו בעקמימיותו של כדוה"א.

אני חושב שדעתי הייתה חיובית יותר לו הספר היה קצר יותר ולכן הייתי ממליץ עליו רק למעריצים מושבעים של סייגן

קרל סייגן (נפטר ב-1996) היה מדען דגול ועסק במקביל לא מעט בפופולאריזציה של המדע ותרבות המדע, בספרים ובסדרות טלביזיה. ספר בנושא ערכי המדע והטכנולוגיה מול התפשטות הפסבדו מדע והאמונה בו מאת ה"מותג" קרל סייגן נשמע לכאורה מבטיח ביותר. לצערי כגודל הציפיה כן גודל האכזבה, סייגן מסתבך בספר בטיעונים ארוכים ומפותלים המסוגלים לשכנע את המשוכנעים ולשעמם את חובבי הניו-אייג' ושאר חובבי הפסבדו מדע. מי שמכיר קצת את ספרות הפילוסופיה של המדע במאה העשרים ייאלץ להסכים שטיעוניו היגעים של סייגן "לא מחזיקים מים" לרוב. חבל.