ביקורת ספרותית על ג'ני מאת פול גאליקו
ספר מעולה

---

יום אחד ראיתי אותו. או אותה. אחותי אמרה שאפשר להבדיל בין המינים, לפי איזור פי הטבעת, וזו כנראה נקבה.
בכל אופן, ראיתי את היצור החתולי המתוק הזה שוכב לו בגינה שלי על הדשא, משתזף. אחותי אמרה שהוא בטח צמא, אז הביאה לו קערת מים. אני נתתי לו אוכל.

וזהו, מאותו רגע, קנינו את ליבו, והוא בא אלינו יום אחר יום. מקבל מאיתנו אוכל, שתייה, ליטופים והרבה אהבה. לפעמים היה מסתובב אצלנו בגינה ולפעמים היה נכנס אלינו הביתה. אמא לא אהבה שהוא נכנס אלינו הביתה, אבל אנחנו לא שאלנו אותה.
כי סוף סוף התגשם לי מה שהכי קרוב לחתול מאומץ, שאי פעם היה לי.

עד ש... עד שאחרי כשבוע הוא לא הופיע יותר. חשבתי שאולי זה בגלל הגשם והמזג האוויר המעונן שיכול להרתיע אותו מלבוא אלינו, אבל אז שללתי את הסיבה, כי דווקא כשיש גשם עדיף להיכנס אלינו הביתה. אמא שלי העלתה השערה, שאולי הוא פשוט המשיך הלאה, ליעד הבא, ושככה זה חתולי רחוב, אין להם את ההיקשרות הזו כמו שלנו יש עם החתולים. קיוויתי שהוא לא עזב בגללי.

יום אחד, כמה ימים אחרי שהוא הפסיק לבוא אלינו, עשיתי הליכה בשכונה. ובמרחק לא רב מעבר לגדר של הגינה שלנו, ראיתי גופה של חתול. נראה היה שזו גופה ששוכבת שם כבר זמן מה, לפי המצב שלה והזבובים שחגו סביבה.
ואז, התמלאתי חלחלה. כעסתי על הנהגים שנוהגים בפראות, ועל חוסר המזל של החתול הנדרס. ועוד יותר הזדעזעתי מהמחשבה שזה החתול שלי. כי הוא היה דומה לו בפרווה, עד כמה שאפשר היה לזהות משהו מהמצב של הגופה.
היו מחשבות שזה אולי חתול אחר שנדרס, ולא החתול שלי. אבל בהתחשב בשילוב של שני המקרים, גם שהחתול שלי לא הופיע פתאום, וגם מהחתול הדרוס שראיתי קרוב לבית שלי, זה היה כנראה הוא, לצערי הרב. באותו רגע רציתי להאמין אפילו שהחתול שלי פשוט נטש אותי כי הוא לא רוצה אותי יותר בחברתו.
המחשבה הזו, נוראה ככל שהייתה, הייתה עדיפה על המחשבה שהוא מת. כי לפחות בסיטואציה הזו הוא עדיין חי, גם אם הוא לא איתי.

וזהו. עכשיו הוא איננו, והוא עדיין לא חזר אליי, מה שמאשש את הטענה שלי שהוא החתול הדרוס. הגעגועים אליו חזקים, ואם הוא באורח נס יופיע אצלי פתאום, אני אזעק זעקת שמחה שכל השכונה תשמע. לפחות אני יכול להתנחם בסירטוני הווידיאו שצילמתי, סירטונים בהם החתול ה"מאומץ" שלי מככב.

***

את הספר הזה התחלתי בדיוק ביום שבו ראיתי את החתול המת. בקושי יכולתי לקרוא בימים האלה.
אבל אז, כשהגברתי קצת את קצב הקריאה, גיליתי שהספר הזה מצליח לנחם אותי.
זה ספר שמככבים בו חתולים, ללא ספק ספר לחובבי החתולים. רוב הדמויות בספר הזה הם חתולים, וזה הזכיר לי, שלמרות המאורע הקשה שחוויתי, יש עוד הרבה חתולים ברחוב ובכלל, כמו שיש הרבה דגים בים.
יש בו מן אווירה מתוקה כזו של מחזמר, וממש יכולתי לדמיין סרט מוזיקלי, אולי מצוייר, שמבוסס על הספר, בו נראים החתולים עוברים הרפתקאות ברחובות בריטניה, שמתנהלות בקצב השירה.

הספר מספר על נער בשם פטר בראון, שיום אחד עובר תאונת דרכים, כשהוא חוצה את הכביש כדי ללטף חתול שנמצא מעבר לו, והוא לא מבחין במכונית שבאה לקראתו, שדורסת אותו.
אך בזאת לא מסתיימים חייו של פטר. אם לחתולים יש 9 נשמות, אז 9 נשמות גם יכולים להיות לבני אדם שמתים וזוכים להזדמנות נוספת לחיים, הפעם בתור חתולים.
פטר, שהופך לחתול בעקבות התאונה, מגורש ממשפחתו, שלא מזהה שמדובר בבן משפחתם, מכייון שהוא נראה כמו חתול רגיל.
פטר החתול פוגש את ג'ני החתולה, חתולת רחוב שפעם הייתה לה משפחה מאמצת שנטשה אותה. ג'ני מלמדת אותו איך להיות חתול, ואיך לשרוד בתור חתול ברחובות לונדון.
יחד הם עוברים כל מני הרפתקאות. במהלכם קורות כל מני סיטואציות, כאשר יש התנגשות בין החיצוניות החתולית של פטר לפנימיות האנושית שלו, דבר שמביא לכמה מצבים מעניינים ומשעשעים, שמשפיעים על מה שהם עוברים בהרפתקאותיהם.
התחברתי מאוד לפטר, הנער התמים והמקסים ומלא החמלה, חובב החתולים. וגם לג'ני, החתולה החמודה, עם הרוך שלה ואהבתה האימהית שהיא מפגינה כלפי פטר.
הספר פשוט מקסים. הוא נכתב בשנות ה-50, ממש ממש מזמן, ויש בו אווירה של ספר ישן וטוב, ופשוט כזה, שמעלה חיוך ונוסטלגיה. ויש בו גם חתולים, בנוסף לכל, אז מה כבר אפשר עוד לבקש?


עכשיו רק נשאר לקוות שהחתול שלי, החתול ש"אימצתי" למשך שבוע, בעקבות אירוע הדריסה שהוא עבר, הפך לבן אדם, כמו שפטר הפך לחתול בעקבות אירוע הדריסה שעבר בספר.
שהיכנשהו בעולם הזה, אולי אפילו ממש בשכונה שלי, מסתובב לו בן אדם, שכלפי חוץ אולי נראה אנושי, אבל הפנימיות שלו, הנשמה שלו, היא חתולית. הפנימיות והנשמה של החתול ה"מאומץ" שלי.


*את הביקורת הזו אני בוחר להקדיש לשניים:
ההקדשה הראשונה היא לחתול ה"מאומץ" שלי, שאליו מאוד נקשרתי.
וההקדשה השנייה היא לסקאוט. לסקאוט החופרת, שבזכות החפירות שלה, בסופו של דבר הסכמתי לרעיון שלה שנקרא את אותו הספר באותו פרק זמן וגם נפרסם ביקורת עליו בסימניה. ואני שמח שהספר הזה הוא מה שהיא הציעה.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על ג'ני