ביקורת ספרותית על המורה דרורה לא מפלצת - איורים: יניב שמעוני מאת ינץ לוי
ספר בסדר

---

את "המורה דרורה לא מפלצת" קראתי בשעות בודדות בין שתי משמרות בעבודה. זה ספר שהייתי צריכה לקרוא ממזמן, ועוד לא עשיתי זאת. שמעתי הרבה דברים טובים על הספר - אבל מוזר שאחרי הקריאה חלפה בי המחשבה, שהוא בו-זמנית כל מה שרציתי שיהיה ועם זאת מאכזב מאוד.
מיכאל, תלמיד בית-ספר מופנם, חווה חוויות לא פשוטות עם תחילת שנת הלימודים: החבר הכי טוב שלו צוחק עליו, המלכה של הכיתה לא מפסיקה להשפיל אותו, הוא כל הזמן צריך להתאפק לא לבכות… אבל הכי גרוע: השנה, דרורה, המורה הכי מפחידה בבית הספר ואולי ביקום כולו, היא המחנכת של הכיתה. הכל משתנה כאשר אל בית הספר מגיע ילדה מוזרה שמושכת את לבו, ומיכאל מגלה שהיא קשורה איכשהו לדרורה המפלצתית…
הקריאה בספר קולחת, מהנה, מצחיקה ונוגעת ללב - אבל עם כל המחמאות, ולמרות שסיימתי את הספר בישיבה קצרה וקולעת, עלו בי תהיות ושאלות לגבי המסרים החבויים והנפשות הפועלות.
*ספויילרים* נא להיזהר.
החבר הכי טוב של מיכאל, הוא זוהר. לאורך העלילה, זוהר מבצע מעשים שבל יעשו בכל קנה מידה מוסרי לחברו - החל מינויי גנאי והצקות וכלה בהשפלות פומביות אכזריות. ולכל אורך הסיפור, מיכאל לא רק סולח ופוסח, אלא מחזק את הקשר שלו עם החבר.
המורה דרורה, מפלצת של בן-אדם שרק אלוהים ישמור מפניה, מבצעת מעשים שבשנת 2020 היו שולחים אותה לכלא בשניות ספורות. אין דין שמבוצע עמה כלל, והיא לא רק חומקת מעונש אלא זוכה להזדהות והכרה כאדם ש"עוברים עליו דברים" בסיום הסיפור. אדם שיש להבין, להכיל את הפגמים והשגיאות שלו - על אף שהם לכל דבר התעללות נפשית נוראית כלפי הילדים בסיפור.
לבסוף, התלמיד הביישן מיכאל - שלכל אורך הספר "מציע" במחשבותיו פתרונות לכל השאלות. אנו כקוראים נחשפים לכל מחשבותיו של מיכאל - כמה הוא נפגע מזוהר החבר שלו, כמה האלימות המילולית של המורה דרורה משפיעה עליו, כמה חייו בבית הספר מכבידים עליו. הוא מציע לעצמו כל מיני פתרונות: לשתף את ההורים, לספר ליועצת, לבקש עזרה, להחזיר מלחמה - ומה הוא עושה מכל זה? פחות או יותר, כלום. הוא ממשיך לספוג עלבונות, איומים, השפלות, אלימות ועינויים נפשיים - עד הסוף ה"טוב" שבו מגלים שבעצם המורה דרורה היא בסך הכל בן-אדם שעברו עליו דבר או שניים בחיים.
אז אפשר להגיד: נכון, מדובר בסיפור שמקצין את כל הקיצונים במכוון, כדי ליצור עלילה דינאמית ותזזיתית שמתאימה לילדים. אבל כמו בחיים האמיתיים, כך גם בספרים: אנו שופטים על פי מעשים ולא על פי מילים, עם האירוניה שבזאת. למרות כל הרעיונות הנפלאים להתמודדות עם הקשיים שעובר מיכאל, בסופו של דבר הוא (לטעם אמות המוסר האישיות שלי) מכיל את כל הרוע הזה שלא מגיע לו, סופג את כל האלימות שלא ביקש או עודד, ועוד בסוף שותק וסולח. אז למרות שמדובר בספר כתוב היטב ומהנה, אני סבורה שהמסרים שבין השורות מעבר למזעזעים, שמראים שאם נשרוד אלימות מילולית, פיזית, פומבית, בריונות גם מצד השווים לנו וגם מצד אלו שמעלינו - ובסוף נחייך ונזכיר לעצמנו ש"גם החולירות בני אדם", בסוף יהיה סוף-טוב. ועל זה, אני לא יכולה לשתוק.
אז מה עושים? אחרי שקוראים את הספר - וכן, אני ממליצה לקרוא אותו - אולי שווה לשבת עם הילד, או הילדה, ולהציע: אם היית בכיתה של מיכאל, מה היית מציעה לו לעשות? אם את היית במצבו של מיכאל מה היית עושה שונה? מה שנקרא, בהצלחה.

» ביקורות נוספות של קוראת נמרצת
» ביקורות נוספות על המורה דרורה לא מפלצת - איורים: יניב שמעוני