ביקורת ספרותית על שלט רחוק מאת אנדי מקנב
ספר בסדר

---

הספר "שלט רחוק" מאת אנדי מקנב (הוצאת כתר, 1999) הוא מותחן עשיר בפעולה שגיבורו הוא ניק סטון,שמבצע עבור שירות הביון הבריטי במבצעים שאיש אינו מודה בקיומם. סטון, אשר שירת "בחיל הרגלים בשנות השבעים" (עמוד 282) ומאוחר יותר התנדב ליחידת השירות האווירי המיוחד המכונה ה"גדוד". "מאז עזבתי את הגדוד ב-1993 והתחלתי לעבוד כק' במבצעים שאת קיומם אפשר, וצריך להכחיש." (עמוד 18) סטון הוא כאמור מקצוען קר רוח הפועל לבדו. משימת מעקב פשוטה לכאורה בארצות הברית שמוטלת עליו הופכת לסדרת אירועים אלימים. סטון נקלע בעל כורחו למסע מנוסה בחברתה של ילדה בת שבע. סטון הוא מבצע, אכזרי ובעל תושייה. לבד, יש לו סיכוי לשרוד, אולם הצורך להגן על הילדה, בתו של חברו שנרצח, הופכת את ההתמודדות לקרב בידיים כבולות, כאשר לא ניתן להבחין בין ידיד לאויב.

אנדי מקנב הוא שם העט של סטיבן מיטצ'ל שהתגייס לחיל הרגלים הבריטי ובשנת 84' התנדב לרגימנטהשירות האווירי המיוחד ה-22 (ה-S.A.S). בשירותו ברגימנט לקח מקנב חלק במבצעים מיוחדים ברחבי העולם ובמלחמת המפרץ פיקד על פטרול בעומק שטח עיראק (ששם הקוד שלו בקשר – "בראוו שתיים אפס"). על האופן שבו פעל במלחמה זכה בצלב הצבאי ובמדליית הצבא. את שני ספריו אודות שירותו הצבאי ביחידת העילית של הצבא הבריטי (ובהם "בראוו שתיים אפס" המשובח) כתובים היטב ומרתקים. מקנב יודע לכתוב ולספר סיפור. הפעם הוא כתב מותחן פעולה בדיוני לכאורה, אך נסיונו המבצעי העשיר, שבא לידי ביטוי בספרו בשפע של פרטים, מעניק לקורא את התחושה שלפניו סיפור פעולה אמיתי לכל דבר.

הקורא לא יכול שלא להתרשם מן האופן שבו מתאר המחבר את מצבי הלחימה שבספר וניכר כי כפי שנכתב בגב הספר "מחברי מותחנים אחרים כותבים את הסיפור, מקנב גם חי אותו". כך למשל כאשר הוא מתאר את המבצע לסיכול פיגוע תופת שתכננו אנשי המחתרת האירית לבצע במושבה הבריטית בגיברלטר בשנת 1988 (על בסיס אירועים אמיתיים. יש לציין שהמחבר שירת אז ברגימנט ה-S.A.S שאנשיו הרגו את המחבלים). הצוות זיהה את המחבלים רגע לפני הפיגוע:

"ועכשיו הכול כאילו נכנס להילוך איטי.
סבג' ואני עמדנו זה מול זה. הוא ידע מה עמדתי לעשות; הוא היה יכול להפסיק, הוא היה יכול להרים את ידיו.
הדרך היחידה לשלוף נשק ולהשתמש בו במהירות היא לחלק את התנועה כולה לשלבים. שלב ראשון, המשכתי להסתכל על המטרה. בידי השמאלית אחזתי בשולי המעיל שלי ומשכתי בכל כוחי לעבר חזי.
הוולקרו נפתח.
בו בזמן הכנסתי את הבטן והבלטתי את החזה כדי שיהיה לי קל להגיע לקת האקדח. יש לך רק הזדמנות אחת.
עדיין היינו בקשר עין. הוא החיל לצעוק אבל לא שמעתי מה. היו שם יותר מדי צעקות, מכל אחד ברחובומהאוזנייה התקועה באוזני.
שלב שני. לחצתי בידי הימנית על קת האקדח אם אכשל בזה לא אהיה מסוגל לכוון כהלכה: אחטיא ואמות. כשהרגשתי שידי לוחצת על קת האקדח לפתי אותה בכוח בשלוש האצבעות התחתונות. לא רציתי ללחוץ על ההדק מוקדם מדי ולהרוג את עצמי. סבג' עדיין הסתכל, עדיין צעק.
ידו של סבג' היתה כמעט בכיסו.
שלב שלישי, שלפתי את הנשק, ובאותה תנועה פתחתי את הנצרה באגודלי.
עינינו היו נעולות עדיין זה על זה. ראיתי שסבג' יודע שהפסיד. הוא רק שרבב את שפתיו. הוא ידע שהוא עומד למות.
יישרתי את האקדח במקביל לקרקע. לא היה לי זמן לפרוש את זרועותי ולהיכנס לעמדת ירי יציבה.
שלב רביעי, ידי השמאלית עדיין משכה את המקטורן שלי הצדה והאקדח הגיע עכשיו עד אבזם החגורה. לא הצטרכתי להסתכל, ידעתי איפה הוא ולאן הוא מכוון. מיקדתי את עיני על המטרה ועיניו לא עזבו את שלי. לחצתי על ההדק.
דומה שקול הירייה כאילו החזיר הכול לזמן אמיתי. הכדור הראשון פגע בו. לא ידעתי איפה, לא היה לי צורך לדעת. עיניו אמרו לי כל מה שרציתי לדעת.
המשכתי לירות. לא קיים מצב של הריגת יתר. אם הוא היה מסוגל לזוז, הוא היה מסוגל לפוצץ את הפצצה. אם תידרש מחסנית שלמה כדי לוודא שבלמתי את האיום, זה מה שאירה. כשסבג' פגע בקרקע לא יכולתי לראות עוד את ידיו. הוא התכרבל לכדור, אוחז בבטנו. נעתי קדימה ויריתי שתי יריות בראשו. הוא הפסיק להוות איום" (עמודים 15-14).

באופן אישי (בין היתר בגלל השירות בצנחנים ובמקומות אחרים) הדבר תרם משמעותית לחוויית הקריאה שלי שכן במקרה זה (ובאחרים) הוא מתאר את התרגולת בדיוק מופתי (ממש כפי שמלמדים זאת) ומנגד תופס את הקורא עם כל המתח של סדרת אקשן משובחת דוגמת " Strike Back" הבריטית. שווה ומותח ובעיקר מומלץ!!!

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על שלט רחוק