#
אוליב קיטרידג' היא אשה גדולה וכבדה החיה בעיירה לא גדולה במיין. היא בוטה, בדרך כלל לא נעימה, חיה חיים שיגרתיים שאין, כביכול, מה לכתוב עליהם, בעיירה סתמית ומשעממת. רוב התושבים מכירים את שכניהם ויודעים עליהם המון דברים, ויודעים מצויין איך על השכן להתנהג. עיירות דומות אפשר למצוא בכל פריפרייה בעולם, גם פה.
הסיפור הוא אוסף קטעים המאפשרים לקורא להיות זבוב על הקיר בעת שאנשים אחרים חיים: לשמוע קצת רכילות, לקחת חלק בהחלטות, להתמודד עם תסכול ועם ייאוש. לבחון בדיעבד תוצאה של תהליך שהחל באחד הקטעים ואתה פוגש אותו מאוחר יותר, כאשר הבשיל. הקורא פוגש לראשונה את אוליב כשהיא בגיל העמידה – מורה למתימטיקה בחטיבת הבינים בקרוסבי (היש מקצוע יותר אפור מזה?) - ומלווה אותה עד גיל זיקנה על האכזבות ההכרחיות ומיעוט הנחת, הצצה מקרוב אל בגידת הגוף והחידלון המתקרב, והעיקר – חוסר מודעות מוחלט לתהליכים ולדרך בה היא משפיעה עליהם והם משפיעים עליה.

צורת הכתיבה מיוחדת. אוליב מופיעה בכל הקטעים – לפעמים כדמות ראשית, לפעמים כדמות משנית, לפעמים רק כתזכורת - ומה שמככב בסיפור הוא החיים הרגילים וחסרי הייחוד של אנשים רגילים וחסרי ייחוד. הספר הוא למעשה תחרה ספרותית – ריקמה שמרובים בה החורים על החוטים וכל זה מקסים בדיוק כמו תחרה אמיתית, שאתה מנחש את הצורה לפי מה שיש (חוטים) ומה שאין (חורים).

האם יצרתי רושם שהספר משעמם? למרות מיעוט, לכאורה, של אירועים גלויים הספר כלל אינו משעמם. סטראוט נותנת פֶה לאישה מסוג האנשים שאני נוטה להתרחק מהם. אוליב כועסת, שיפוטית, חשדנית, נחרצת וחסרת סבלנות. היא מאשימה את כל מה שהוא לא היא בקשייה. אין לה ספקות, היא אינה שואלת שאלות היא מספקת תשובות. והיא לעולם אינה מתנצלת. אבל אוליב היא (גם) אדם שיודע לראות יופי גם במקומות שאנשים לא רואים אותו. היא (גם) יודעת ליצור יש מאין, אוהבת צמחים, את קו החוף ואור-שמש, מכירה באופן אישי פגיעוּת ויכולה להיות נדיבה בדרכה המגושמת.

הספר הזה זכה ב"פוליצר". אני לא מצליחה להבין את היכולת להחליט על ספר שהוא טוב יותר מספרים אחרים. אני יכולה – לכל היותר - לומר שאהבתי ספר אחד יותר מאשר אחר. אבל לקבוע שזה ספר טוב יותר? אני לא יודעת. מתברר שועדות הפרסים חושבות שהן יודעות ויכולות לקבוע מהו ספר יותר טוב ואף להעשיר את הסופר בפרס יוקרתי. יפה להן.

#
אוליב קיטרידג' היא אשה גדולה וכבדה החיה בעיירה לא גדולה במיין. היא בוטה, בדרך כלל לא נעימה, חיה חיים שיגרתיים שאין, כביכול, מה לכתוב עליהם, בעיירה סתמית ומשעממת. רוב התושבים מכירים את שכניהם ויודעים עליהם המון דברים, ויודעים מצויין איך על השכן להתנהג. עיירות דומות אפשר למצוא בכל פריפרייה בעולם, גם פה.
הסיפור הוא אוסף קטעים המאפשרים לקורא להיות זבוב על הקיר בעת שאנשים אחרים חיים: לשמוע קצת רכילות, לקחת חלק בהחלטות, להתמודד עם תסכול ועם ייאוש. לבחון בדיעבד תוצאה של תהליך שהחל באחד הקטעים ואתה פוגש אותו מאוחר יותר, כאשר הבשיל. הקורא פוגש לראשונה את אוליב כשהיא בגיל העמידה – מורה למתימטיקה בחטיבת הבינים בקרוסבי (היש מקצוע יותר אפור מזה?) - ומלווה אותה עד גיל זיקנה על האכזבות ההכרחיות ומיעוט הנחת, הצצה מקרוב אל בגידת הגוף והחידלון המתקרב, והעיקר – חוסר מודעות מוחלט לתהליכים ולדרך בה היא משפיעה עליהם והם משפיעים עליה.

צורת הכתיבה מיוחדת. אוליב מופיעה בכל הקטעים – לפעמים כדמות ראשית, לפעמים כדמות משנית, לפעמים רק כתזכורת - ומה שמככב בסיפור הוא החיים הרגילים וחסרי הייחוד של אנשים רגילים וחסרי ייחוד. הספר הוא למעשה תחרה ספרותית – ריקמה שמרובים בה החורים על החוטים וכל זה מקסים בדיוק כמו תחרה אמיתית, שאתה מנחש את הצורה לפי מה שיש (חוטים) ומה שאין (חורים).

האם יצרתי רושם שהספר משעמם? למרות מיעוט, לכאורה, של אירועים גלויים הספר כלל אינו משעמם. סטראוט נותנת פֶה לאישה מסוג האנשים שאני נוטה להתרחק מהם. אוליב כועסת, שיפוטית, חשדנית, נחרצת וחסרת סבלנות. היא מאשימה את כל מה שהוא לא היא בקשייה. אין לה ספקות, היא אינה שואלת שאלות היא מספקת תשובות. והיא לעולם אינה מתנצלת. אבל אוליב היא (גם) אדם שיודע לראות יופי גם במקומות שאנשים לא רואים אותו. היא (גם) יודעת ליצור יש מאין, אוהבת צמחים, את קו החוף ואור-שמש, מכירה באופן אישי פגיעוּת ויכולה להיות נדיבה בדרכה המגושמת.

הספר הזה זכה ב"פוליצר". אני לא מצליחה להבין את היכולת להחליט על ספר שהוא טוב יותר מספרים אחרים. אני יכולה – לכל היותר - לומר שאהבתי ספר אחד יותר מאשר אחר. אבל לקבוע שזה ספר טוב יותר? אני לא יודעת. מתברר שועדות הפרסים חושבות שהן יודעות ויכולות לקבוע מהו ספר יותר טוב ואף להעשיר את הסופר בפרס יוקרתי. יפה להן.