“מפעם לפעם, אני אוהבת להזין את עיני בתוכניות נשיונל גאוגרפיק. הן רבגוניות ומעניינות. תוכניות העוסקות בכרישים, תשדירים על קופים, אריות, קרנפים. עולם החי והצומח הוא רחב ידיים.
אך מה היה קורה לו היה באפשרותנו להשקיף על אותן החיות בדיוק מנקודת מבט קרובה, קרובה מאוד? עד כדי האפשרות להיות אחת מהן? לחלוק עימן הווה דומה?
בדיוק על כך הספר החכם שלפנינו. איש בגן החיות הנו ספר חכם. מדוע הוא ספר חכם? כי הדברים אינם כפי שהם נראים. יש רבדים סמויים שבקריאה ראשונה אינך נתקל בהם במידה ואתה קורא את הספר כפשוטו ופוגש בהם רק לאחר חשיבה מעמיקה על מה שקראת.
העלילה היא כביכול פשוטה: ג'ון קרמיטרי וארוסתו ג'וזפין מגיעים לביקור בגן חיות אך ליבם לא נתון לחיות הרבגוניות והשונות שמקיפות אותם אלא לריב שהם נמצאים בעיצומו. ג'ון דורש מאהובתו לדבוק באהבתה כלפיו וללכת נגד רצון משפחתה, בעוד ג'וזפין מחמת כעסה מטיחה בו מיני עלבונות שונים.
עלבון אחד גורם לג'ון לקחת את הדברים לידיו וליישם אותו. עלבון מגוחך שנאמר מתוך זעם כבוש אך מתבצע על ידו ברצינות- כניסה לכלוב.
כניסתו של ג'ון לכלוב המדובר היא אקט נואש. אקט שהוא אירוני ואבסורדי. מי שמע על אדם שמוצג בתור בעל חיים מן המניין בגן חיות? ועוד אדם שהופך לאטרקציה מרכזית ופופולארית.
אירוניה שמתעצמת לנוכח העובדה שמדובר בג'נטלמן אנגלי. מי שמע על בריטי שנכנס לכלוב? ועוד מתעקש לקיים את מנהגיו הנימוסיים באותו כלוב הכולל חדר שינה אחורי, אמבטיה ושירותים?
פעולתו של ג'ון היא לב ליבה של הנובלה וכל הדמויות נוסבות סביב פעולה זו. פעולה שמטרתה להגחיך את האדם ועל ידי הגחכה זו להוכיח בפנינו שאין אנו שונים מן הבהמה. בסופו של דבר, עם כל הנימוסין, הפיקחות, העליונות האנושית, כאשר יכניסו אותנו לכלוב המעטה האנושי יתקלף וההבדלים יטושטשו עד מהרה, גם אם ננסה לשמור על צלם אנוש ככל יכולתנו.
דבר נוסף שעלה בראשי במהלך הקריאה היא שאולי פעולה זו של כניסה לגן חיות היא פעולה שהייתה חדשנית ומעוררת פלצות והומור כאחד בימיו של הסופר, אי-שם בתחילת המאה ה-20, אך בימינו אנו, נבואתו המגוחכת של הסופר קרמה עור וגידים בדמות "האח הגדול", שכל מעייניו ברכילות ודברים ריקים מתוכן:
"הדבר שאנשים אסירי תודה עליו יותר מכול – נושא חדש לשיחה, משהו שכולם יכולים לדבר עליו ולחרוץ עליו משפט".
15 איש סגורים "בכלוב" וכל האמוציות החייתיות מתנגשות זו עם זו לעיני הצופים הלהוטים להיות הראשונים שיספקו את דבר הרכילות הבא. שיהיה אפשר לדבר על דבר מעניין ובלתי שגרתי. ג'ון מספק את האתנחתא הזאת.
כך גם נוהגים צופי הכלוב, שנוהרים בהמוניהם אל גן החיות בכדי לראות את האדם בכלוב, ההומו ספניס, החלק האחרון בפאזל שהושלם זה עתה על ידי התנדבותו של ג'ון.
מאסו זה מכבר בשאר החיות וכניסתה של החיה החדשה היא קורצת לליבם. משמע, אקשן חדש. ומה ברצון מנהלי הגן? מזומנים. תהילה. וכאשר הניסוי מצליח, הם מוסיפים עוד "בעלי חיים" ממין האדם שימשיכו את המורשת החדשה שקיעקע ג'ון כחיית שעשועים.
היוצרות מתהפכות והתפקידים בהררכיה החייתית משתנים. ממתבונן על בעלי חיים בשעשוע ושמץ יהירות מעמדית ומבקר את התנהלותם, האדם הופך לאחד מהם. לאטרקציה תיירותית. ג'ון מרגיש כיצד החיה מרגישה בכלוב. הוא מזדהה עם רגשותיה מפורשות, מן הסתם שהדבר מצוין שחור על גבי לבן בספר עצמו.
ומשפט המתייחס לגורלו הדומה של ג'ון לגורלן של החיות, מעין הצצה רגעית להווית יומן של אלה שלא שפר עליהן מזלן:
"אם ברצונו למצוא מישהו שחולק עמו את נסיבות חייו כחיה, אין מקום טוב יותר מגן החיות. גם אם ייסע אל יערות העד לא יתקרב לכך יותר, כי שם החיות מרגישות בבית, שלא כמוהו"
יתר על כן, דבר חכם נוסף שהסופר משכיל לעשות הוא לא רק להפוך את התפקידים בין החיה לאדם שהאדם נצפה על ידי בני מעמדו האנושי ומגחיך את עצמו כפליים אלא מרגע כניסתו של בעל החיים האנושי אל כלאו [מרצון!] הוא הופך מושא סקרנות וקנאה של בעלי החיים בכלובים הסמוכים, שמרגע כניסתו רגשותיהם מועצמים, בייחוד רגש הקנאה המאפיין בעיקר את האדם, עד לקתרזיס שהוא רגע פציעתו של ג'ון.
" מה שהחמיר את מצבו המגוחך היה שגם שכניו, השימפנזה והאורנג-אוטנית, קרבו אל הרשתות שבינם לבינו וכילו את יומם בבהייה בו. "
מלבד זאת, מוטיב הכלוב משמש לא רק להלעגת עליונות האדם על החיה [בייחוד אדם בריטי, הנעלה שבנעלות!] משמש להגדרת רגשות פנימיות. כוונתי היא לרגשותיו של ג'ון כלפיי ארוסתו. הכלוב מנכיח ומבטא את מצוקתם האישית של ג'ון וארוסתו כתוצאה מן הריב אשר התגלע בין השניים וניפץ את עתידם. ריב שמותיר את הגורל המשותף ביניהם בערפל והסוגייה לא מתבהרת עד סופו של הסיפור.
ג'ון מצוי בסערת רגשות מכיוון שרגשותיה של ג'וזפין מעוררים בו שאט נפש וכאב, הם מדחיקים אותו אל האדמה והוא מתכנס בתוך שריונו, בתוך כלוב החסין מפני רגשות ומפני ג'וזפין בפרט. וג'וזפין, השרויה בסערה בדיוק כמוהו, מנסה לפרוץ את הכלוב הבדרך כלל מטאפורי שבסיפור זה אך הסופר משכיל להפכו לכלוב ממשי, למען יראו ויראו, כלוב שתורם למשמעות הסיפור שהיא בין המילים והשורות ולא כפי שהעיניים קוראות.
לסיכומו של דבר, מדובר בנובלה קצרצרה [ 114 עמודים] אך פוקחת עיניים, בריטית מאוד [מתרחשת בלונדון ועמוד אחד מוקדש לתיאור נרחב ומדוקדק של מוזיאון מאדאם טוסו שנמצא בעיר זו ממש] כתובה במשלב לשוני גבוה שאינו גורע מיופיים של הסיפור והמסר. נובלה מרתקת ומעוררת תובנות על טבעו של האדם והחיה אשר ההבדל ביניהם הוא דק. דק מאוד. בעוד ג'ון מצליח להמשיך בשגרת יומו האנושית, החיות נותרות בכלובן, גורל שנגזר עליהן לחיות אותו לעולמי עד בניגוד לאדם שאצלו זו הייתה הפסקה קצרה, מעין חופשה בת מספר חודשים.
הביקורת מוקדשת לזשל"ב שנענה לבקשתי לעשות קריאה משותפת על הספר הזה. ארבע כוכביא (:”
