ביקורת ספרותית על שיכון צדיקים - איורים: שחר נבות מאת נילי אושרוב

---

נילי אשרוב, 2008 , שיכון צדיקים, מודן
"והנה עובדה היסטורית מדהימה: בגיל שלש התחלתי לקרוא. בגיל חמש כבר קראתי בלי ניקוד. הורי לא ידעו נפשם מגאווה על הישגי המופלא, אולי בגלל שלא ידעו שזה יהיה כמעט הישגי היחיד בחיים. באלבום המשפחתי רואים את אימי......אוחזת בכתפיה של ילדונת גמלונית ועקומת רגליים........ . ...בשלב מסויים שקלה אימי להפוך את האפרוח הקורא בלי ניקוד לתרנגולת מטילה ביצי זהב והציעה אותי לקרקס מדרנו.... מנהל הקרקס נורא הצטער כי בדיוק חתם עם קוראת בלי ניקוד אחרת, "אבל", אמר , תוך שהוא שולח מבט מלוכסן בסבתא רוח'ל, "האוהל של האישה הכי מכוערת בעולם עומד ריק ...."
וזה כבר בעמוד 143 מתוך 203 העמודים המתארים, סיפורים סיפורים, את קטעי חייהם של
תושבי שכונה דתית ציונית ברמת גן של תחילת שנות השישים. נילי אושרוב מתגעגעת מאד לילדותה והיא עושה זאת תוך שהיא יורה חיצי הבנה מתוך התנשאות, אהבה מתוך רחמנות, געגוע מתוך זילזול. אי אפשר שלא להבין אותה – אותנו. אנחנו, ילדים מסתדרים, מתגברים, ציניים ומודרניים להורים אשכנזים, פליטים שבאו משם, בימים הראשונים של המדינה, חסרי כל ומטען עצום של רגשי נחיתות. אם לא נהרוג אותם בחיבוק, איך ניפרד ?
אבל, למען האמת, קצת התייגעתי. אין דמות אחת נהדרת, לא פרובינציאלית, אור בקצה הנוף האפור. אפילו אושרוב עצמה, גמלונית, ממושקפת, עקומת רגליים, לא מוצלחת בכל מובן אפשרי. והיא בכל זאת שרדה את ילדותה, שלא קרה בה כלום אבל קרה בה כל מה שאפשר כדי לבנות חיים אחרים, שממרומם, אנו מסתכלים אחורה להורינו שהלכו וכלו מול עיננו, בעוד אנו מגדלים ילדים חדשים, אולטרה מתוחכמים, סופר ציניים, רודפי הנאות רגעיות. וכל זה ביד אחת. בשניה, הקמנו מדינה. בעצם לא הקמנו. הם הקימו. אנשים סתם, ללא טעם בבישול, ללא ידע בעיצוב, מסתגרים בדלת אמותיהם, מתבלים, נמסים ומתים בסוף. אבק אדם, מלט אפרורי, שהיה פעם הורינו. אבל רגע, בעצם גם הם לא הקימו. הם שרדו בדיוק כמונו. מומחים בהישרדות. אפילו הספרים שלנו והסופרות גם, עוסקים בהישרדות. אז מי לעזאזל הקים בכל זאת את המקום הזה? ומה יצא לנו מכל זה ?

» ביקורות נוספות של ברוך מרכז רמת גן
» ביקורות נוספות על שיכון צדיקים - איורים: שחר נבות