מוזר יותר מפאנפיק.
פאנפיק.
לא ידעתי מה זה פאנפיק כשקראתי את הספר, אוקיי? אני בת ה10 חשבה שזו רק מילה מוזרה שהסופר המציא. בגלל זה הספר כל כך משך אותי. חשבתי שפאנפיק זה סוג של טרול בסיפור, אולי פיה. אולי אפילו דולפין מדבר. לא יודעת.
התקציר! זה מה שאכזב אותי. הוא ניפץ לי את האשליות. אבל החלטתי לקחת את הספר בכל מקרה, כי עוד שבוע צריך להגיש יומן קריאה ועדיין לא התחלתי לקרוא, סליחה, לבלוע, ספר. הייתי תולעת ספרים. באמת. עכשיו אני מקסימום זבוב. אולי נמלה.
בתור בת 10, הספר היה מעט לא לגילי וקצת גדול עליי במקומות מסוימים, הייתי צריכה מידה אחת פחות, אבל זה לא הפריע לי.
בהמשך הספר גיליתי שאם אני אגיש את זה כיומן קריאה המורה תזרוק אותי מהחלון, הרי היא לא ציפתה מילדה קטנה לעבודה על חבורת נערים שנוסעים עם כוכב שהם לא החליפו איתו מילה קודם לכן, ויחדיו הם עשו סמים. לא. אז בוא זמנית קראתי את יומנו של חנון, כי מה לעשות, זה המצופה מילדה בכיתה ה'.
הספר עצמו, ספר נוער טיפוסי. אל תבנו לו ציפיות גבוהות, כי אתם תתאכזבו. אני מזהירה מראש. הכתיבה קלילה ונעימה, כמו כל ספר של כריס קולפר. הספר מדבר קצת על נושאים חשובים בדרך שתדבר אל הנוער. נטייה מינית, טראנסג'נדרים וחוויות ראשונות למיניהן. לכן הוא חשוב כל כך. ספר להעביר איתו את הזמן, משהו שתסיימו תוך מקסימום שלושה ימים. ותביאו אתכם טישו.
מה שכן, לא הייתי ממליצה לקרוא אותו לפני גיל 12 אם אתם לא רוצים לאבד את תמימותכם.
שיהיה יום טוב ומוזר יותר מדולפין מדבר.






