דווקא מירי רגב באמירת האנטי שלה נגד צ'כוב, עוררה בי את הרצון לחזור ולקרוא לאחר שנים רבות קובץ סיפורים דק שלו שמצאתי אצלי בבית... קודם כל העניין הראשון ששמתי לב אליו הוא התרגום המיושן;
הספר יצא אמנם בשנת 1982 שזה אכן די מזמן, אבל לשון התרגום נשמעת לי כאילו נעשתה בשנות העשרים או השלושים של המאה הקודמת! עם מילים נמלצות כמו "פקרס" או "קיפח" שיצאו מבחינתי מזמן לגמלאות...
מה שמעניין מאוד בסיפורים הוא טכניקת הכתיבה! צ'כוב איננו משתמש כמעט באמצעי החזק של "הסוף המפתיע" כמו למשל בסיפורים של או הנרי או מופסאן. בסיפוריו אמנם קורה משהו אבל זה כמעט תמיד קורה בעדינות ו"על אש קטנה" תוך כדי שגרת החיים של גיבוריו. מבחינתי מאוד משמעותית היא האפשרות שצ'כוב נותן לי כקורא להציץ לחיי היום יום של ה"עם הפשוט" ברוסיה הצארית של סוף המאה התשע-עשרה. באותה רוסיה הייתה שיכבה דקה של משכילים ועשירים אבל רוב העם סבל מעוני נורא - עד כדי רעב ממשי, שהלך בדרך כלל בד-בבד עם בערות. צ'כוב מגלם בדמותו עצמו! את "העם הרוסי"; אמנם הוא השתייך כבר לאותה שיכבה דקה ומיוחסת של משכילים שהרי היה רופא בהשכלתו, אבל סבו שלו עוד היה אריס כפרי שעבד בתנאים, שהיום היו נחשבים לתנאי-עבדות והצליח לפדות את עצמו. וכך הוא גם יכול לכתוב גם סיפור כמו "הגברת עם הכלבלב" (אחד מסיפוריו היותר ידועים) שהוא סיפור אהבים דווקא של המעמד היותר גבוה וכמה אופייני לצ'כוב הוא שכשהסיפור הזה מסתיים במין אושר שיגרתי שברור לנו שיהפוך במהרה לשגרה מייאשת, ואין לנו צורך לקרוא רומן ארוך-ממדים של המאה התשע-עשרה עם סוף דרמתי, כמו למשל "אבא גוריו" או "אנה קרנינה" כדי להבין זאת...
בקיצור למרות הלשון העתיקה, הסיפורים מאוד קריאים וידוע לי שחלק גדול מהסיפורים שקראתי פה תורגמו בינתיים מחדש בעברית קצת יותר קריאה, אך אין לי שום ספק שמדובר בסופר גדול של סיפורים קצרים שמאוד כדאי לקרוא אותו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
