ביקורת ספרותית על ילדי הורין מאת ג'ון רונלד רעואל (ג'.ר.ר) טולקין
ספר מעולה

---

בע"ה
"רוח אפינו ... נלכד בשחיתותם; אשר אמרנו, בצילו נחיה בגוים."
כי התרגום משפת המקור לעברית בשם הספר הוא לא מדויק; Narn i Chîn Húrin זה לא "סיפור ילדי הורין", narn זה לא בדיוק סיפור. זה יותר קרוב לקינה.
והקינה הזאת, על אומץ וגאווה ואהבה ונקמה וגבורה ותקווה שהובילו לחורבן נוראי, היא אוניברסלית. לא חייבים לקרוא את שרה"ט או ההוביט, גם לא לחלוק את האהבה לשפות, פרטים וערכים מוחלטים (שלושת המאפיינים המרכזיים, בעייני, של יצירתו של טולקין), ע"מ שהספר הזה ייגע בליבכם. הצער על פוטנציאל לא ממומש, על מידות רעות שבעליהן לא מבינים את הנזק שהם גורמים לאחרים, הוא משותף לכולנו.
ואכן, לא חייבים להכיר ו/או להתלהב מטולקין בשביל לקרוא את הסיפור הזה. כמובן שמי שאוהב אותו ומעוניין להבין במעט את היצירה האדירה שלו חייב לקרוא את שלושת "הסיפורים הגדולים", שספרנו הוא אולי המגובש ביניהם; אבל אפשר גם בלי. בתחילת הספר יש הקדמה מצוינת שנותנת רקע לסיפור, ואתה מיד צולל אל תוכו.
ושלושה דברים הופכים את היצירה הזאת למופת שהינה.
ראשית, כי היא מצליחה לזעזע, להכאיב, לפתח תקוות ולאכזב; בלי להביא תיאורים מזעזעים, מכל סוג שהוא. זו לא חוכמה להשתמש במילים ובמטאפורות ותיאורים מפורטים ע"מ להביע זוועה, כאב ופחד. זו כן חכמה לעשות זאת במילים פשוטות, בתיאורים לקוניים.
שנית, כי היא נלחמת בפאטאליזם.
אחד המוטיבים המרכזיים שבסיפור היא קללתו של מורגות, איובו המר של הורין, שהכריזה שכל מעשה שהורין או ילדיו יעשו יתהפך לרע. אבל; אין ולו טרגדיה אחת (ויש הרבה) שאני יכול לחשוב עליה שלא הייתה נמנעת אם הורין וילדיו היו פועלים אחרת, בד"כ עם פחות גאווה ופזיזות. לכאורה, זהו סיפורה של הקללה הנוראה הזאת, שעיוותה את גורלות עמים וממלכות; אבל בפועל זהו סיפור משוגות בני האדם, האחריות המוטלת על כתפיהם. (זה עוד מובן שממצב את שרה"ט כמתקן את סיפורנו וגיבוריו, ואכמ"ל).
שלישית, כי אין לו סוף טוב.
וזה לא שאני לא אוהב סופים טובים, הם יכולים להפוך את הספר לחזק ומוצלח עשרות מונים - אבל לפעמים צריך גם הסתכלות אחרת. ארגורן הופך למלך, הארי הורג את וולדמורט, פרסי מנצח את קרונוס, שאול חוזר ליער, אן תתחתן עם גילברט, רידל יצליח כמוכתר, הארנבייה תינצל מהגנרל, הריוט יתחתן עם הלן.
ומה אם לא? מה אם הגיבור נכשל? האחריות גדולה מדי, האויב חזק מדי, הוא יהיר מכדי להקשיב לחבריו ומוריו? טורין יכל להפוך את גורל העלפים ובני האדם בבלריאנד. פשוטו כמשמעו. להדוף את האויב אם לא להביס אותו. זה לא קרה; והצער הזה, על מה שהיה ועל מה שאמור היה להיות, הוא גדול ורב.

מה עוד אגיד? זוהי בסופו של דבר טרגדיה, ועל כן מתאימות לה מילותיה של פפר: "אבל האמת היא שבכיתי. ומה צריך לומר יותר."

הערת סיכום - כוללת ספוילרים ומחייבת היכירות מעמיקה עם הלגנדאריום:
ועוד כמה מילות סיכום, מטולקינאי אחד לרעיו.
טורין מאוד מזכיר לי 2 דמויות אחרות בלגנדאריום. הטירויאלית יותר היא כמובן דנתור; כוח לא מבוטל, גאווה גדולה אף יותר, חתירה לעצמאות - מעשית ומחשבתית כאחד - עד כדי פיתוח שנאה למתיימרים ללמד אותך, כלי חזק מאוד בצד הטובים - למרות שייתכן שגרם יותר נזק מתועלת, הפגנת רחמים ואהבה לא צפויים ועוד דוגמאות רבות. אבל ההקבלה היותר מעניינת היא זו שמול ארגורן, או הצעדן ליתר דיוק. התייתמות מאבא בגיל צעיר, גדל והתחנך אצל אדוני העלפים, נדד ממקום למקום במלחמה בלתי פוסקת מול האויב ומשרתיו, החליף שמות ועמים, דמותו קודרת ואף מאיימת אך במפתיע עשויה לחייך ולאהוב, אהובה מבנות העלפים, כריזמה מטורפת שמאפשרת לו לתפוס את תפקיד המנהיג בכל מקום שאליו הגיע, אנשים שנוטרים לו טינה בדיוק בגלל הסיבה הקודמת. שיכנעתי אתכם?
במידה שכן, מה ההבדלים בין השניים, שהפכו את האחד למחריב ממלכות ואת השני למשקמן?
הסיבה העיקרית, בעיניי, היא הנכונות להקשיב לאחרים, בעיקר כאלה שחכמים ומנוסים ממך. ארגורן לא נוטר לאלרונד טינה או פועל נגדו, על אף המשימה הבלתי אפשרית שהונחה על כתפיו; הוא הופך לידידו ותלמידו של גנדלף, גדול הארכיטיפים של החכם הזקן; הוא יודע היטב איזה נעליים מתאימות למידתו ואיזה נעליים אינם כאלו, והתמרון שהוא עשה באמצעות שתי המעלות הללו ניצח את המלחמה. היכולת הזאת, לדעת מי חכם ממך ולהקשיב לו, לדעת מה בכוחכך ולעשותו, הפכה את ארגורן לסיפור ההצלחה שלו - וחסרונה, הפך את טורין לסיפור הכישלון שלו.

"היה שלום, אהובי פעמיים! אה טורין טורמבר טור'ון אמברטנן, המאושר במותך!"

» ביקורות נוספות של שאול תליון
» ביקורות נוספות על ילדי הורין