דרכו של הלב לא במובן דרך התנהגות הלב אלא המסלול שעשה לב אחד מגוף שחדל- לגוף של אדם שיתחיל חיים חדשים.
כי סיום תהליך אצל האחד, הוא התחלת הדרך אצל השני.
עם שחר של יום שבת חורפי וקר יוצאים שלושה נערים לגלוש בים. לתפוס את הגלים הכי טובים. בדרכם חזרה הם נקלעים לתאונת דרכים שממנה ישרדו רק שניים. הנער השלישי- סימון שמו, מגיע לבית החולים במצב של מוות מוחי. מכאן ואילך מסופר הסיפור הנפרש על פני עשרים וארבע שעות, מרגע הגעתו של סימון לבית החולים ועד לרגע נטילת האיברים שלו והשתלתם בחולים. כל פרק מסופר מפי דמות אחרת: ההורים, האחות, הצוות הרפואי, ועוד.
הריקוד הזה בין החיים והמוות נשמר לכל אורכו של הסיפור ונדמה כי מעולם לא היה צמוד יותר. הקיטוב הזה צץ ועולה בכל פרק ופרק. אחות חדר טיפול נמרץ העושה דרכה במטרו למשמרת בבית החולים נוסעת ברכבת גדושה באוהדי קבוצת כדורגל. יש היום משחק כדורגל גדול, והאוהדים שוקקי חיים וקולניים,הכי חיים- בעוד היא הולכת למקום הכי שקט, הכי דממת מוות. או: הרופאה האחראית על התיאום בין המושתלים לתורמי האיברים יושבת במשרדה אל מול המחשב ובו כל הפרטים, כשלפתע עוברת בה מחשבה שהנה, הרבה אנשים ילכו היום למשחק הכדורגל, ישתו בירות שיהרסו להם את הכבד, ויעשנו סיגריות שיהרסו להם את הריאות.
הספר עצוב, זה נכון, אבל לא עצב מאולץ, ולא כזה שהסופרת מאכילה את הקורא בכפית. ואומנם הנושא חשוב מאין כמותו, ושוב- הוא מוגש בצורת סיפור רגיש ויפה ולא כאג'נדה המובאת בכוח.
כוחו של הספר הזה הוא באיפוק שבו הוא כתוב. העצב הוא קשה מנשוא, אבל בזכות הכתיבה המאופקת והמילים המדודות הוא יותר קל לעיכול.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
