ביקורת ספרותית על תורת ההיגיינה של רוצח מאת אמלי נותומב
בזבוז של זמן

---

מעולם לא כתבתי ביקורת כל כך ארוכה ועוד על ספר שנתתי לו נקודה אחת בלבד.
בגלל שהביקורת היא גם מעין ניתוח הספר, לא היה מנוס מלהיכנס לתוכנו...

זהו ספר שלישי של המחברת, אותו קוראת. התחושות שהיו לי כלפי ספריה הקודמים, נותרו ואף התחזקו בעקבות קריאת הספר הזה.
שם הספר "תור ההגיינה של הרוצח" מיוחד, מסקרן. מתאים מאד לסופרת, אם כי לא משקף את תוכנו.

לפי כרונולוגיית הכתיבה של המחברת, זהו ספרה הראשון, אותו כתבה בגיל 25!
מה שעורר מחשבה על אישיותה ה"מורכבת" של הכותבת. כתיבה אפילה, מבקרת, בועטת (לעתים תוהה באם המורכבות זו לא כוללת מוזרות, טירוף, סטייה, בשילוב גאונות?)
חווית הקריאה של ספריה עבורי מורכבת. מצד אחד הם דוחים, מעוררים סלידה, זעזוע ודחייה (ברגעים הללו בא לי להעיף את הספר מידי) מצד שני אני ממשיכה בקריאה בהתפעלות.
הנושאים עליהם כותבת, הבקורת הנוקבת, לגבי הנושאים עליהם כותבת, מספקים חומר למחשבות אשר מעסיקות גם לאחר שסיימתי לקרא את הספר. על כמה מהספרים שאנו קוראים ניתן לומר זאת?
כתיבתה עוררה בי סקרנות לגביה (נכנסתי לקרא עליה באינטרנט. נראה כי אכן אישיותה "האפלה" באה לידי ביטוי בכתיבתה. היא אכן "טיפוס"!!!)
ספרי המחברת נלמדים בחלקם בשעורי ספרות בבתי ספר ואוניברסיטה והיא נחשבת לסופרת ידועה ופוריה מאד בצרפת (מוציאה ספרים בתדירות גבוהה).
בארץ היא פחות ידועה ומפורסמת. לעברית תורגמו רק כמה מספריה. הקהל הישראלי לא התחבר אליה בהמוניו, ובמקרה הנ"ל אני בהחלט יכולה להבין את הקהל, אם כי חושבת שאוהבי ספרות צריכים להכיר את הסופרת וכתיבתה.
שלושת הספרים אותם קראתי ("חרפות וגידופים", "חומצה גופרתיתית" ו"תורת ההגיינה של הרוצח")
אינם מתאימים לקריאה לכולם.
ועכשיו מעט על הספר עצמו:
סיימתי את הספר תוך יומיים, לא בגלל היותו קריא, אלא בגלל דילוג די גדול שעשיתי בו.
אז, על מה הספר, ומה עורר בי:
סופר זקן, ערירי, סגפן, מרותק לכיסא גלגלים, שמן מאד וכתוצאה מזה גם מכוער מאד, הממעיט
ביציאות מביתו וקשרים חברתיים כלשהם, זוכה בפרס נובל לספרות.
הסופר הינו סופר פורה, אשר הוציא לא מעט ספרים, אותם קראו מעט מאד אנשים (לעניות דעתו).
קבלת הפרס החשוב זוכה מייד לתשומת לב התקשורת. עתונאים עומדים בתור ונלחמים על הזכות
לראיינו. לגלות מי האיש אשר זכה לכבוד כה גדול ועל מה?
מזכירו של הסופר בוחר בקפידה מס` עתונאים להם תוענק הזכות לראיין את הסופר.
הסופר רוצה לדבר. הוא רוצה להתראיין, משהו שלא עשה עד כה אף פעם. יתכן כי לעת זקנתו,
מתוך ידיעה כי מותו קרב (גוסס ממחלת הסרטן), והבנה כי אינו יכול להיענש על מעשי העבר,
הוא רוצה להוציא את סודות עברו. יתכן ובדרך זו הוא רוצה להתוודות, לזכות להבנה, אולי
מחילה? לזכות למנוחה מהדברים אשר הטרידו אותו שנים.
אישיותו הלוקה באינפנטיליות חברתית ובעיות נפשיות אינה מאפשרת דו שיח רגיל.
העתונאים, אשר נבחרו חשים ברי מזל על ההזדמנות לראיין זוכה פרס נובל, יתכן ועצם בחירתם
מבין רבים אחרים, גורמת להם לשאננות, ובמובן מסויים התנשאות.
הם ניגשים לראיון עם הסופר ללא הכנה. אף אחד מהם לא טורח לעשות שעורי בית לפני הראיון.
הם מצפים לראיון קליל עם נשוא החדשות החמות, ובמקום זה פוגשים דמות קשה לעכול,
פיזית ונפשית. הסופר בוטה, גס רוח. מתנשא, מזלזל. השהעתונאי הראשון חוזר לאחר הראיון
עם זנב בין רגליו, לועגים לו רעיו. הם סבורים כי יכלו לעשות עבודה טובה יותר, בצורה נעימה יותר.
התחלתי לקרא את הראיון הראשון והשתעממתי. גבוב התחכמויות לשוניות, לא תמיד שנונות.
בין לבין היו חבויים רעיונות מעניינים. ואז הגיע עוד ראיון ועוד אחד, ואני מצאתי את עצמי מדלגת על
עליהם מבלי לקראם. ממהרת להגיע לפואנטה האמורה להגיע בשליש, או הרבע הספר: הרעיון עם העתונאית.
למרות שהסופר לא רצה מראיינת אשה, אשה עתונאית הגיעה לראיינו. מתחיל "קרב", הרוטוויילר הופך לפודל...
היא מגיעה מוכנה. היא הכינה היטב את שעורי הבית. היא לר רק שקראה כמה מספריו, היא עשתה מחקר
שלם על עברו. היא תוקפת. הוא נסוג (מפתיע ולא ממש אמין).
ואז מתגלה הסוד. מתגלה הרעיון המרכזי של הספר. "שמירת הנעורים" על-ידי מישהו שהוא פסיכופט, חולה נפש.
רוצח. כיצד ילד הגדל עם כף זהב בפיו הופך לפסיכופט ורוצח? או כיצד מכל כך הרבה "טוב" יכולה לצמוח מפלצת?
יכולה. כי ל"מפלצת" היה הכל ולא כלום! היה שפע של עושר ופאר, ומעט מדי תשומת לב. נראה כי בתוך הטירה
הגדולה והמפוארת אף אחד לא מבחין, מחנך, עוקב אחר הנעשה. לאף אחד לא ממש אכפת מהקורה עם הילדים.
הם גדלים מבלי שאף אחד דואג ומכוונם רגשית. נוצרת קרקע פוריה לחסכים וסטיות, ראיית מעוות של מציאות
והתפתחות נפש פכיכוטית, אכזרית, מנוכרת.
יתכן ויש כאן בקורת על המעמד הגבוה השקוע בעצמו, אשר אינו רואה ממטר את הנעשה תחת קורות ביתו.
רצון לשמור נעורים לנצח...עוד נושא בו נוגע הספר. האם אנו לא עוסקים בכך היום? הרצון לשמר את הנעורים?
ומה קורה כשמתפוצצת האשליה כי הדבר לא ניתן?
לנפש פסיכוטית זה גורם לרצח. הקרבת קורבן למזבח הנעורים.
לאחר המעשה אין הסופר מסוגל לחיות, כרגיל, עם מעשיהו. הוא מבין כי אינו יכול לשמר נעורים...הוא אינו מסוגל
לשאת זאת, וכאקט מחאה הוא שורף את הטירה על יושביה. יתכן והוא רוצה להעניש את אלו שלא ראו, לא צפו
את העלול לקרות. את אלה אשר לא דאגו לראות את המתחרש.
גם לאחר הרצח של הבת דודה האהובה, הם אינם טורחים לברר. הם מעדיפים לחשוד, לשער ולנחש,
אך לא להתמודד. הם ממשיכים בחייהם, כאילו לא קרה דבר...כמה פעמים אנו כחברה, שומעים על דבר
נורא שקורא, וממשיכים הלאה, עסוקים בשגרתינו היומיומית?
האיש שבקלות נטל חיים אחרים, האיש אשר מינה את עצמו לשופט ומוציא לפועל, שאינו מסוגל להתמודד
עם תאוריה הזויה שקרסה, אינו מתאבד. הוא ממשיך בחייו. אך, חייו אינם רגועים.
עכשיו הוא בורח מהעונש ומרגש האבדה שחש. הוא אינו חש אשמה על נטילת החיים (פסיכופט אמיתי),
אך הוא מעניש את עצמו בבדוד ופטום עצמי.
לאחר שהעניש את האחרים, הוא מעניש את עצמו. כי בתת מודע מבין כי מגיע לו עונש.
הוא מספר את סודו באחד מספריו. יש בקורת על הקורא, אשר קורא ספר, ורואה בו את אשר רוצה לראות. הקורא אינו מסוגל להתמודד עם אמת מרה, עם אסון גדול מדי, עם בעיה גדולה מדי. קל לו יותר לתרץ ולהסביר לעצמו את הרוע המוחלט כמטאפורה למשהו אחר.
כלומר הקורא קורא את אשר רוצה לקרא. הוא מרפרף מעל דפי הספר מבלי להתעקש לרדת לעומק.
הוא מתפלצף בניתוח הספר (כמוני, עכשיו) מבלי להעז ולקרא לילד בשמו. כי זה מפחיד מדי,
מאיים מדי. כי יתכן ואז הוא ידרש לפעולה, הוא לא יוכל להישאר פאסיבי.
כמה פעמים זה קורה לנו? כמה פעמים אנו באמת קוראים וכמה פעמים אנו סתם מרפרפים בין דפי
הספר? כמה פעמים אנו מייפייפים, מטייחים, עוטפים את הדברים באריזה צבעונית? כדי לא להתמודד.

לאחר שמתגלה סודו, נראה כי תם עניינו בעולם. הוא חש כי סיים את תפקידו בעולם, ובמילא נותרו
לו חודשיים לחיות. הוא מבקש מהעתונאית לחנוק אותו. להרגו באותה הדרך בה הרג את אהובתו.
העתונאית ממלאת את בקשתו. מניעיה לא ברורים לגמרי. גם היא עושה בעצם את אשר עשה הסופר,
היא שופטת ומוציאה לפועל. היא רוצה "לשחרר" את העולם מרוע. כוונותיה אולי נשגבות, אך לא
מביאות ל"שחרור".

עם מותו זוכה הסופר להכרה. ספריו נחטפים ממדפים. בכוונותיה הטובות,
היא מנציחה את הרוע, את העיוות.
כמה פעמים אנו נסחפים ועושים מעשים נמהרים מבלי לחשוב לעומק, מבלי לקחת בחשבון את
תוצאות מעשינו?

סיימתי את הספר ברגשות מעורבים. שאלתי את עצמי באם אהבתיו. לא ולא עניתי לעצמי.
סלדתי ממנו...ועם כל הסלידה הזו, באו המחשבות ונראה כי רבות הן.
חשבתי על המטאפרות אותם הזכירה הסופרת...האם גם אני ראיתי בספרה מטאפרות ופירשתיהם כראות עיני?
מחייכת לעצמי...יתכן והסופרת כתבה בסך הכל ספור מעט כבד ומעיק, מעט מזעזע (או הרבה
מזעזע, תלוי חוזק הקיבה של הקורא), כי אלו הדברים שיצאו מראשה של אשה מורכבת,
"מיוחדת", אולי פסיכוטית בעצמה, ואני כקוראת "בלעתי" את השיט שנסתה למכור וראיתי בו דברי עומק ללא בסיס?

אז אכן, נסתרות דרכי ההצלחה (כפי שמסיימת המחברת), כי הספר הזה שלה אכן זכה להצלחה
מאד גדולה והיה בין הראשונים של ספריה שהוסרט.
ספרות גדולה או הזיות של חולת נפש? שהקורא יחליט....

» ביקורות נוספות של סבטלנה כהן
» ביקורות נוספות על תורת ההיגיינה של רוצח