לחופש נולד
לפני שנים, שמשתי נציג העירייה, בתביעה משפטית נגדה. עמדתי להעיד בפני שופטת מחוזית ידועה ומעוררת יראה. לקראת המשפט, נפגשתי בקפיטריה עם הפרקליטה הצעירה שייצגה את העירייה. בראותה את חששותיי, היא בקשה להדגים לי את שליטתה ברזי מסדרנות בית המשפט, בכך שהיא הפנתה את תשומת ליבי לשולחן בקצה הקפיטריה, בו ישבו מספר גברים, שלבשו חליפות מחויטות, ענדו שעוני רולקס ושוחחו ביניהם בלווי תנועות ידיים נמרצות. תכיר את שולחן המוקצים, היא אמרה, אלה היושבים לבד ומוחרמים על ידי האחרים, הם עורכי הדין העוסקים בפלילים. העיקר שבסופו של הדיון נצחנו, (הצעירה הייתה מוכשרת) ואת הפליליסטים שכחתי לשנים רבות.
כשהתחלתי לקרוא את הספר של אילת שמיר, נטל ההוכחה, עלתה בעייני רוחי תמונת שולחן הפליליסטים בתל אביב, משום שספרה של שמיר, עוסק באותה שאלה שנשארה לגבי פתוחה ולא פתורה מאז, מדוע הפליליסטים נחשבו אז לדחויים ולא ראויים על ידי עמיתיהם האחרים?
שמיר, מציגה את השאלה בצורה אינטליגנטית באמצעות רומנו, גיבור הספר, עורך דין פלילי ששואל את עצמו, מהם חייו כאיש מקצוע העוסק בפלילים, בגילו חמישים ושבע, כמעט שישים, גיל בו אמורים לעשות סיכום חיים וחשבון נפש, ואיך החיים המקצועיים האלו השפיעו, או בצורה מדויקת יותר דפקו את חייו האישיים? הנחת היסוד המרחפת על רוחו של הספר היא, שבין שתי מערכות החיים האלו מתקיימת הדדיות, כמו בחוק הכלים השלובים הפועל על רומנו כבן אדם בשר ודם.
רומנו חיי בשוליים האפורים והמצחינים של החוק והמוסר כעו"ד בינוני, כמו החזירים של חיפה (כיצורים מוקצים), המופעים ברקע הסיפור ונעלמים. חייו נפרשים בין זירת ההתרחשות המקצועית שלו, לבין זירת חייו האישיים, לעתים שני התחומים מתערבבים, כמו במקרה בו רומנו ניהל רומן אסור עם מזכירת המשרד, רומן שלמרות שהסתיים, הותיר משקעי טינה בין שניהם.
לרומנו, חיים די עלובים, אשתו זרקה אותו, ודווקא היא השיגה ממנו חוזה שנישל אותו מכל רכושו, ילדיו רחוקים ממנו, הוא עבורם כספומט, יש לו הסדרים עם נשים אנונימיות, למין מהיר ללא כל הקדמות מיותרות, אפילו כשהוא מבקש לאונן לבד בחושך, מתוך ייאוש ובדידות הוא נכשל, סימפטום המעיד על בגידת הגוף ולאות הנפש, ויש לו כלב זקן, לני, היצור היחידי בעולם הנאמן לו.
רומנו חיי בשגרה אפורה, עד לרגע שפונה אליו לעזרה איסמעיל, הנגר הערבי שבמשך שנים ריהט את ביתו. הוא הסתבך בפרשה פלילית, שעל פניה נראה כי יש לה רקע ביטחוני הקשור לעברו, הפרשה מאיימת להוציא שדים ישנים מתוך הבקבוק ולסבך את כל מי שקשור אליה.
מה יעשה רומנו, האם הוא יגן על ידידו, או יסרב? מניעים אגואיסטים מתנגשים עם מניעים אלטרואיסטים, עם עקרונות החוק והמוסר, עם אינטרסים ביטחוניים שהם עולם אפל כשלעצמו, ויחסי ערבים יהודים טעונים וסבוכים, וקיומו של עוול שאף פעם לא עניין את רמונו במיוחד, מה גם שנרמז לו באופן עקיף שלא כדאי לו לעסוק בתיק זה. זאת הדילמה שמעמידה שמיר במוקד הרומן, הרגע בו רומנו לבטח שאל את עצמו, מי אני, האם יש לי דעות או ערכים משל עצמי, האם אני בן אדם?
הרומן כתוב בשפה יפה, מדויקת ומענגת המעניקה אווירה מיוחדת לעלילת הספר, בעיקר בתיאורי חיפה המזוהמת ומנומנמת ומזג האוויר שלה: "על רכס ההר ... שמים תחתונים של ערפל סרוח: אבק רעיל שריחף והעפיל כל היום בפיתותי פיח קלים..." (9) מטפורות המסמלות את נשמתם המורעלת של גיבורי הספר עצמם. מול השפה הפיוטית, מציבה שמיר, את יומנו של איסמעיל, הכתוב בגוף ראשון, בטקסט עילג ורצוץ, אך הוא תמצית הכאב וההשפלה, המתעד בצורה שבורה כאירוע אניגמטי מעברו, שבהדרגה יובן הקשרו לעלילת הספר.
ברקע העלילה נשמעת שאגת הטיגריס מגן החיות החיפאי, כהתרסה וזעקה חייתית על היותו בסופו של דבר אסיר בכלובו, במאסר שאין בו תיקווה. על רקע השאגה הזאת, מעמידה שמיר, שאלה גדולה, האם לגיבורי העלילה שהם אסירים בנפשם, מושפלים ומדוכאים, יש עדיין תיקווה ותחושת חופש וצדק, לקום למאבק אחרון ולזעוק זעקה שתשנה את גורלם ותחזיר להם את כבודם האבוד?
