ביקורת ספרותית על הדודנית בט מאת אונורה דה בלזק
ספר מעולה

---

La Cousine Bette התפרסם בשנת 1846 והתפרסם בהמשכים בעיתון "Le Constitutionnel" לפני יציאתו הסופית לאור.
הרומן מתפרס מהשנים 1845-1838, ומביא את מסע הנקמה של ליזבט פישר בקרוביה- משפחת הילו על היותם
מוצלחים ונאים ממנה.
יש אזכור של השנים 1809-1808, כאשר ליזבת פישר מסרבת לשידוך בגלל
שהמחזרים אחריה רוצים בקשריה עם הרוזן הקטור הילו, פקיד בכיר בוועד המלחמה של התקופה.
הסצינה הראשונה ברומן - כאשר קרבל, ברון עשיר בשנות ה-50 לחייו מחזר אחר
מאדאם אדלין הילו, הנשואה לברון הקטור:

"וקרבל השמן צירף מעשה לדיבור, כרע ברך ונשק את ידה של מרת הילו,
שהדיבורים האלה שיקעו אותה באימת-אלם, שנתנפשרה בעיניו כהיסוס.
"לקנות את אושרה של בתי במחיר של.. הו! קום, אדוני, או אקרא,
למשרת".
(..) עמידה זו, אצל קרנבל, הייתה שילוב ידיים בנוסח נפוליאון, הטית הראש לשלושה רבעים,
ונשיאת העיניים כדרך שהורה לו הצייר לו שצייר את דיוקנו, כלומר אל האופק.
"לשמור אמונים" אמר בזעם מעושה היטב, "למופ..."
"לבעל, שהוא ראוי לכך אדוני", אמרה מרת הילו
והפסיקה את קרבל כדי שלא להניח לו לבטא מילה, שלא רצתה לשמוע."
(ע"מ 12)

מדמוזל אדלין הילו הנשואה לברון הילו (המבוגר בעשר שנים מקרבל) מסרבת לפתח קשר אוהבים
עם קרבל החושק בה. היא רוצה שידוך הולם לביתה ובמותרות (למרות שהקטור הילו, בעלה בוגד בה, היא מעלימה עין).
ליזבט פישר ("הדודנית בט", "הרווקה הזקנה") מתוארת בכיעור שלה לאומת קרוביה ממשפחת מרנף והילו.
היא גרה בדירה קטנה לבדה וקרוביה רואים בה "ככבשה השחורה" של המשפחה.

הרומן מעלה הילוך:
"בשנת 1833, בלילה אחד שבו עסקה מדמוזאל פישר בעבודתה, כיון
שבמלאכתה היתה מרובה, עלה באפה סמוך לשעה אחת לאחר חצות ריח של
חומצה פחמתית, ואוזניה קלטו גניחות של הולך למות.
ריח הפחם וקולות החירחור באו מעליית גג שמעל לשני חדרי דירתה;
היא הניחה, שהבחור שבא זה מקרוב לדור בעליית גג זו,
שעמדה ריקה שלוש שנים, מאבד את עצמו לדעת.
היא עלתה מהר, פרצה את הדלת בכוחה, כוח בת לורן,
ומצאה את הדייר מתהפך על מיטה מתקפלת בפירפורי גסיסה.
היא כיבתה את הכירה. האויר זרם פנימה דרך הדלת הפתוחה, והגולה ניצל;
אחר-כך, משסעדה אותו ליזבט במיטתו, והוא נרדם ,
יכלה לראות את סיבות ההתאבדות במחסור הגמור השורר בשני
חדרי עליית-הגג, שלא הכילו אלא שולחן עלוב, מיטה מתקפלת ושני כיסאות.
על השולחן היה מכתב ובו קראה:
"אני הרוזן ונססלאס סטיינבוק, יליד פרליה שבליבוניה.
אין להאשים איש במותי. סיבות התאבדותי מצויות במלים אלו של
קושצ'יושקו: 'הקיץ הקץ על פולניה!'.
אחיינו של גנרל אמיץ-לב בצבאו של שארל ה-12 לא רצה לחזור על
הפתחים. בריאותי הרופפת מנעה ממני לשרת בצבא, ואתמול ראיתי
שכלו את הטארלים, שהבאתי עמי בבואי מפריס לדרזדן.
אני משאיר במגירת השולחן עשרים וחמישה פרנק כדי לפרוע את חוב שכר-הדירה לבעל הבית.
כיון שאין לי עוד קרובים, לא יעניין מותי שום איש.
אני מבקש מבני ארצי, שלא להאשים את ממשלת צרפת.
לא הצגתי את עצמי כפליט ולא
ביקשתי דבר, לא פגשתי בשום גולה, ואיש בפריס אינו יודע על קיומי.
אמות באמנותי הנוצרית. יסלח אלוהים לאחרון בני סטיינבוק! ונססלס"
(ע"מ 51-50).

ליזבט פישר מצילה את ונססלס סטיינבוק. היא מצאת בפסל הפולני הצעיר כשידוך שכה ציפצה לו.
סוף-סוף מישהו שהיא תיהיה הדומיננטית בקשר (ללא שידוכים בצעירותה שרצו את קשריה
לקרוביה המיחוסים).
בדיעבד מכתב ההיתאבדות של ונסלס סטיננבק מבשר על עתיד הרומן ודמויותיו הרבות.

"מעולם לא אמרו לי בצורה ברורה יותר ", אמרה בצחוק מר "שאני מכוערת ומאוסה".
"העלמה" השיב סטיינוק, "מיטיבתי לעולם לא תהיה מכוערת בעיני,
אני מחבב אותך(..) אבל אני פחות מבן שלושים ו..."
"ואני בת ארבעים ושלוש" השיבה.
(..)יש הבדל של חמש-עשרה שנה ביננו, העלמה! איזה זיווג ניהיה!
(..)"אתה רוצה לעזוב אותי, זה ברור לי"
(..) אין לך אמון בי, במלאך הטוב שלך?... אני שלילות רבים עברו עלי בעבודה
בשבילך!, אני שמסרתי לך את את החסכונות שחסכתי כול ימי חיי !
(..) " העלמה, די , די! אמר וכרע את ברכיו והושיט לה את ידיו.
(ע"מ 94).

ונסלס מתאהב בהורטאנז, מקרוביה של ליזבט. למרות שקרבל מבטיח
לממן את הזוג הצעיר ונסלס סטיינבוק דופק לה ברז והולך עם
הורטאנז היפה והצעירה.
מכאן יוצא מסע הנקמה של ליזבט פישר בקרוביה, מסע נקמה
שמבקרים השוו ל"אוטלו" של שייכספיר.
ליזבט תעזר בבת דודתה ולרי, יחדיו הם יפיצו שקרים שונים וייסכסכו בין משפחת מרנף והילו.
אדלין והורטאנז היולו, האם וביתה כנגד ולרי מרנף וליזבט פישר.
אדלין ממשפחת הילו תנסה לתמוך בזיווג שבין ביתה הורנטז ובכיר ליבה סטיינבוק (שגנבה מבט).
ליזבט בעזרת בת דודתה הצעירה והיפה, ולרי מרנף תפיץ שקרים ותסכסך את קרוביה המיוחסים.

"באותה שעה שימשה ולרי דוגמנית לדמותה של דלילה. סטידמן שהיה פיקח
מכדי שישאל את מרת מארנף, עבר על פני תא השוער ועלה במהירות לקומה השנייה
כיוון שאמר בלבו:
"אם אשאל את מרת מרנף, היא לא תיהיה בבית.
אם אשאל בטיפשות את סטיינבוק, יצחק לי בפניי.. .
(..) למראה אמה, שבאה במרוצה, הזילה הורטאנז דמעות רבות.
(..)"הוא בגד בי! אמי היקרה" אמרה לה.
"אחרי שונססלאס הבטיח לי בהן צדק שלא ילך למרת מארנף,
הוא סעד שם וחזר אמש וחזר רק בשעה אחת ורבע לפנות בוקר!...
(..)שאני קנאית, ובגידה עשויה לגרום למותי ;".
(ע"מ 174-173).

התחבולה של ליזבט וולרי, שמשמשת כמוזה לפיסול דלילה מביא לתוצאות המיוחלות:
הורטאנז, שרק ילדה את ילדה הראשון לונסאלס ,לא יכולה לסבול את מעללי הפסל הפולני השרמנטי.
התחבולה עובדת. ולרי מרנוף מתארסת לסטיינבוק והורטנז נתקעת בגירושים עם ילדו הקטן שילדה לסטיינבוק.

"ליזבט עמדה כמאובנת במרחק שלושה צעדים ממיטת הגסיסה של ולרי".
""אינך יודעת", הוסיפה ולרי לדבר, "מה זה מות, מה פירוש הדבר
לחשוב בעל-כורכך על היום שלאחר יומך האחרון, על מה שתמצאי בתוך הארון:
תולעים בשביל הגוף, אבל מה בשביל הנשמה?... אה! ליזבט
אני מרגישה שיש חיים לאחר המות!... וכולי אחוזת אימה,
שאינה מניחה לי לחוש את הכאב העולה מבשרי הרקוב!...
אני שנהגתי לומר לקרבל בצחוק,
כשלעגתי לאשה הקדושה, שנקמתו של אלוהים לובשת צורות שונות של
פורענות... ובכן! התנאבאתי! ...
אל תזלזלי בדברים הקדושים, ליזבט!
אם את אוהבת אותי, עשי כמוני, חזרי בתשובה!".
"אני!" אמרה הלורנית,
"אני ראיתי נקמה בכול מקום בטבע,
החרקים מתים כדי לספק את הצורך שלהם לנקום,
כשמתקיפים אותם! והאדונים האלה",
אמרה והורתה אל הכומר, "וכי אין אומרים לנו שאלוהים נוקם, ונקמתו עומדת לעד!...".
(ע"מ 305-304).

ולרי מרנף וקרבל מורעלים. הם מובאים לבית-חולים במותם.
ולרי מרנף, ברגעה האחרון מקדישה את בקשתה לליזבט לחדול מנקמתה
בבני-משפחת הילו, בסטיינדבוק והורנטאז.
בקשתה נופלת על אוזניים ערלות.
סוף הרומן, כולם מתים, בלי יוצא מן הכלל.
הרוזן הקטור נאלם.
לאחר כמה שנים מוצאת אדלין הילו את בעלה הבורח. הם חוזרים לחיות ביחד עד שהיא בעצמה מתה.
הרומן "הדודנית בט" היה לרומן החשוב האחרון של בלזק, מתכתב עם "סיזאר בירוטו" ו"הדודן פונס"
כרומנים האחרונים של הסופר המפורסם.
הוא כתב את הרומן בשלהי שנות ה-40 לחייו, סובל משלל בעיות בריאות.
"הדודנית בט" היה לחשוב מיצירתו המאוחרת.
מסע הנקמה של ליזבט פישר בקרוביה נמשך עד הייסורים האחרונים של של הדמויות המרכזיות.
סטיינבוק חוזר לפולין. המוטיבים ברומן הם כסף ותשוקה, כאשר מסע הנקמה של ליזבט פישר מוביל את
העלילה הטראגית.

» ביקורות נוספות של אושר
» ביקורות נוספות על הדודנית בט