אני מודעת לחשיבותו של הספר ולכך שהבנת הצד השני היא המפתח להידברות ולדו קיום. עם זאת, הספר כספר אינו מספיק טוב בעיניי.
גרוסמן, אמנם, כותב בחסד ותיאוריו חיים וססגוניים מאוד אולם הבחירה בדרך של דיאלוגי הובילה לתוצאה חזרתית ומעייפת.
נטשתי סביב עמוד 150 וגם זה לאחר שבמשך חודש התקדמתי בקושי בשני פרקים.
היה יכול לעבוד טוב ככתבה. כספר זה טו מאץ'

עד כה הספר הקשה יותר לקריאה. יותר פוליטי, פחות עלילתי והרבה יותר אפל.
בשלב הזה הסדרה מזכירה לי יותר ויותר את 'סמוך על סול' אשר במרכזה הקשר שבין ג'ימי לבין קים. לאפ אחת מהדמויות אין גאולה, אפ אחת מהן אינה מאושרת, הן לא עושות תמיד את הבחירות שהיינו רוצים שיעשו ומעל הכל, הקשר שבין שתי הנשים בונה והורס אותן בו זמנית. הן יעשו הכל זו עבור זו אך גם כדי להרוס זו את זו

אני באמת מחבבת את צ'יילד ולכן קצת קשה לי לכתוב שמדובר בספר פשוט לא טוב ומתיש מאוד, ועל כך יעיד מספר הפעמים שדיפדפתי קדימה כדי לחשב כמה עמודים עוד לפניי.
ניכר בו בצ'יילד שהיה תסריטאי - הסצנות מאוד מאוד גרפיות ואנחנו תמיד יודעים מה גודלו של כל רכב ומאיזה צד מגיע כל אוייב. יש הרבה חן בסגנון הכתיבה הזה אבל איכשהו כאן זה מרגיש כמו טו מאץ' אינפורמיישן כשהעלילה עצמה לא מעניינת מספיק.
בספר טוב מגיע הרגע בו ספגת את הפרטים ואתה יכול להתרווח לאחור ופשוט להנות. בספר הזה זה לא קורה - אין שום דבר שאתה מצפה לו אלא פיזור עלילות שמתקשות להתחבר ועומס התיאורים מקשה על ההנאה.
בספר נעשה נסיון לעמת את ריצ'ר עם העולם המודרני ולענות על השאלה מאין הוא ומאיזו מאה הוא יצא, אבל אין לשאלה הזו תשובה ממשית וריצ'ר מאבד רבה נקודות כשבמקום סקרנות הוא מעדיפ להמשיך עם השטיקים הרגילים

אני קוראת המון. בטקס קבוע. עם כל ארוחה ובסיום הארוחה שוטפת את הקופסה של האוכל, סוגרת את הספר ושבה לענייני. אלא שחנינה הפר את טקס הזה : לראשונה, מצאתי את עצמי מסיימת לאכול, יודעת שהחיים קוראים לי ועדיין, ממשיכה לקרוא עוד עמוד ועוד עמוד ואז לחפש קדימה ספויילרים שיספקו את סקרנותי.
כי חנינה הוא ספר בלתי ניתן לעצירה - עשיר, קולח ומותח, בניית הדמויות שלו עשויה ביד אומן ותיאורי הכלא מרתקים.
ממליצה בחום

אחרי שני ספרים מצויינים היה זה אך טבעי שאקרא גם את השלישי. אלא שבניגוד לשנים הראשונים התקשיתי מאוד להתרכז בו, לא מצאתי בו עניין ואף זנחתי אותו (לפחות זמנית) לאחר העמוד ה 100.
איני יודעת להסביר מדוע. לנוח הררי יש כישרון לכתוב את הדברים שצורה זורמת מאוד - לתת ראשי פרקים, לפרט אותם ולזרום באופן לוגי בין נושא לנושא. הוא עושה זאת גם בספר הזה אלא שהזרימה מרגישה מאולצת והדיון עצמו - לא מספיק מעניין.בנוספ, הרבה מהרעיונות ומהנבואות שהועלו בהיסטוריה של המחר חוזרים גם בו וזה מעט מעייפ.
אולי אחזור אליו בהמשך אבל כך או כך - מרתק כמו שני הראשונים הוא לא.

שני הספרים הראשונים בסדרה מעולים - הן ברמת העלילה והמתח והן ברמת בניית הדמויות. הספר הזה, לעומת זאת, לא טוב כמוהם והתקשיתי בקריאתו.
יותר מדיי דמויות ועלילות, התקדמות איטית מאוד של העלילה המרכזית, התמקדות יתרה בדמויות חלשות ומשעממות דוגמת כל המשפחה האפגנית לצד דחיקה לצד של דמויות אהובות כמו אלו של טורקל וסבסטיאן.
בהשוואה לז'אנר, הרדוד בד"כ, זה עדיין ספר מרשים ועמוק אבל בהשוואה ליצירות הקודמות - ספר לא טוב מספיק

נהניתי מאוד מקיצור תולדות האנושות אבל אני חושבת שלמרות ההייפ סביבו הוא רק מה שסלל את הדרך למאסטרפיס שהוא ההיסטוריה של המחר.
ספר זה הוא אמנם קריא הרבה פחות ולפיכך, מניחה, זכה לפופולריות נמוכה יותר אבל אם משקיעים בו את הזמן והקשב הדרושים אפשר להפיק ממנו המוןץ הוא גם מלמד אותנו על ההיסטוריה וגם על פיתוחים שאני מודה שלא ידעתי על קיומם אבל גם מעלה שאלות פילוסופיות עם איכויות של הופשטטר.
ספר שהרחיב את התודעה שלי, לימד אותי מה היא תודעה ואז גם הטיל ספק בחשיבותה.
מומלץ מאוד

* תל אביב, 2021, אין דבר אופנתי או לגיטימי יותר מיציאה מהארון ונדמה ששאלות או היסוסים בנושא שייכים לעבר – לעולם החשוך ההוא שבו אסרו על נשים לנהוג או חיתנו אותן בגיל 12. אלא שמסתבר שאפילו כאן ולא כל שכן כשמתרחקים קצת מהבועה לפריפריה, יש לא מעט הומואים שפונים לטיפול בגלל דיכאון וחרדה שמשניים לנטייתם המינית.
* הספר שם דגש חזק מאוד על נושא ה'משניים' שכן עד יחסית לא מזמן (שנת 1973) הומוסקסואליות הופיעה ב DSM כסטיה מינית וטיפולים (כולל אכזריים) כנגדה נחשבו סבבה לגמרי. אלא שמחקרים הראו ששכיחות הבעיות הנפשיות בקבוצה זו אינה תוצאה של הנטיה המינית עצמה אלא של הפנמת יחס החברה אליה (מה שמכונה בספר 'הומופוביה מופנמת') ושטיפולים דוגמת טיפולי המרה לא רק שאינם יעילים אלא אפ יכולים לגרום לנזק עקב הגברת שנאה עצמית זו.
* הספר מפרט בצורה מובנית ושיטתית את ההתייחסות הקלינית להומוסקסואליות לאורך ההיסטוריה, את הסוגיות המרכזיות שעולות בטיפול בגברים הומואים וביסקסואלים ואת הגישות הפסיכותרפיות המיושמות לטיפול בבעיות אלו. הוא אמנם עושה זאת בשפה מקצועית מאוד שמשלבת מונחים קליניים רבים אבל מספק באמצעות הקדמות, מילון מונחים והערות שוליים, הסברים בגובה העיניים גם לקהל הרחב.
* אני לא יכולה לומר שחוויית הקריאה היתה לי קלה ; למרות ואולי דווקא בגלל ריבוי ההערות וההסברים התעכבתי על כל מילה וגם השתמשתי בשפע מרקרים אבל היא היתה מהנה מאוד, מעשירה ומאוד קוהרנטית ומאורגנת.
* למרות הסקירה המפורטת של הספקטרום שנע בין הטרוסקסואליות מלאה לבין הומוסקסואליות מלאה (כי כן, מסתבר שזה ספקטרום) חסרה היתה לי התייחסות לקהילות נוספות כמו לסביות או טראנסים. אני מניחה שהמיקוד באוכלוסייה זו נובעת מתחום ההתמחות הספציפי של רובינשטיין אבל הספר עורר בי סקרנות לקרוא ולחקור גם מסביבו.
* על מעט מאוד ספרים אפשר לומר שהם משני תפיסה או שהכניסו מימד נוספ לחיים. בוודאי שלא כשמדובר בספר עיוני לא פשוט ועתיר מושגים פסיכולוגיים. 'בין בושה לגאווה היה ספר כזה שגרם לי להתבונן בצורה רגישה ו'רואה' יותר לא רק כלפיי הקהילה (שתפסתי ושאני עדיין תופסת כהכי נורמטיבית) אלא גם כלפיי האנושות בכלל, להבין מניעים להתנהגויות שונות ולהכיל יותר.

אני מאוד מחבבת פסיכולוגיה חיובית ומנסה ליישם אותה בחיי היומיום ולכן התחברתי מאוד להרבה מהדברים שכתבה קלו לברון בספר. הספר כתוב בצורה קולחת מאוד עם הרבה דוגמאות מחיי היומיום וחשיפה של נקודות שבר של הכותבת עצמה ומה עזר לה להתגבר עליהן.
יחד עם זאת היה קשה לי להתעלם מהעובדה שהספר אינו מחדש דבר. לברון אינה מציגה 'תכנית' חדשה או גישה זווית ראיה יחודית אלא בעיקר נותנת על קצה המזלג הצצות למשנתם ולתובנותיהם של אחרים. לכן הוא הזכיר לי יותר כתבה במגזין כלשהו ולכן גם לא יצאתי ממנו עם תובנות חדשות.
נחמד וקריא, אבל לא הספר שישנה את עולמי