ביקורת ספרותית על הרפתקאות תום סויר (2008) מאת מארק טוויין
ספר מעולה

---

ספר זה היה עבורי מסע מופלא ונהדר. מסע לעולם בלתי מוכר אך בו זמנית אף מוכר מאוד. חשתי שבצל גיבורנו אני חווה ילדות שניה אך בד בבד נזכרת בילדותי שלי. ילדותי שלי אשר כללה משחקים שונים כמו חמש אבנים, קפיצה בחבל, מחבואים, דג מלוח, תופסת ועוד מיני משחקים. עם זאת, הכלי הגדול ביותר בו השתמשתי למשחקיי היה הדמיון. זכורים לי בברור הימים שהייתי מדמה לעצמי שאני לוחמת דגולה, קוסמת נפלאה שאמורה להציל את העולם מפני כוחות הרשע. משחקי הדמיון הללו העשירו את שעות הפנאי שלי ושל חבריי.
למרות שהעולם בו מתרחש הסיפור, שנות ה-30 של המאה ה-19 בארצות הברית, לפני העלמותה של העבדות, היה שונה בתכלית מהעולם בו הייתי חיה בילדותי מצאתי קווי דמיון לא מעטים בין ילדותי לבין הילדות של תום וחבריו. משחקי הדמיון שבספר הזכירו לי את ילדותי שלי, פריחתם של ניצני התאהבות ראשונים, השהייה בחוץ במהלך שעות היום, הסלידה מהלימודים [ למרות שדווקא הייתי תלמידה טובה] ובעיקר ההמצאות, המצאות שהיו מנת חלקי במשך שעות , ימים וחודשים. מובן לי שהילדות של תום וחבריו הייתה קיצונית בהרבה משלי שכן מעולם לא עבדתי על אף אדם, לא הייתי שוחרת הרפתקאות אפלות כמו תום. למעשה, הייתי ילדה עם דמיון מפתוח מאוד אך שקטה למדי, אבל עדיין הקווים הכלליים הינם דומים ולכן לא היה מנוס מלהתחבר לספר נפלא זה. ספר קסום שפורש בפני הקורא את קורות חייו של תום סויר, ילד יתום החי אצל דודתו פולי שאוהבת אותו אהבת נפש כאילו היה בנה שלה אבל אהבה זו לא מונעת מתום הצעיר לעולל תעלולים ולייגע את ליבה הקשיש של דודתו עד לכדי התקף לב כמעט [ואמירה זו לא אני אמרתי אלא הדודה מציינת זאת במפורש בספר]

תום סויר וחבריו הק וג'ו הרפר לא מכלים את זמנם לריק. כל רגע מוקדש לתעלול או מסע חדש שמוחם הקודח מחליט להגות באותו הרגע- להיות רובין הוד ולגנוב מההעשירים ולתת לעניים, להיות שודד ים אימתני בשם קוטל הים, ולחיות באי מבודד שהוא גולת הכותרת של סוג החיים ממין זה, להיות שודד יבשתי עשיר הזוכה בתהילה וכסף וכמובן, איך לא, לחפש אחר אוצר חבוי עמוק תחת עץ רקוב.
חלק מן ההרפתקאות המסעירות שחווים אותן גיבורינו עוברות מעולמם הדמיוני הישר אל ידיי המציאות והגבול בין מציאות לדמיון מטשטש. למשל, כאשר בני החבורה יוצאים אל אי מבודד בקרבת הכפר בהם הם חיים ושם הם משתובבים כאוות נפשם, רצים זה אחר זה, משפריצים מי ים לכל עבר, מתנסים בדייג וצולים את שללם על מדורה שהפיקו במו-ידיהם וכמובן מתנמנמים תחת כיפת השמיים זרועת שטיח כוכבים מזהיבים שמאירים להם את לילם ואת ליבם נקוף הגעגועים הביתה.
בהרפתקה אחרת ומסוכנת פי כמה הם עדים למעשה פשע בלתי נתפס הרובץ על מצפונם ומענה את תום והק [ הקלאברי פין] ימים ולילות. למרות שבועת הדם שנשבעו בדמם שלהם, הספקות מענות את הנפש עד שהם מחליטים לעשות מעשה שיגזור על חייהם פחד נוסף.
לצד ההרפתקאות מסמרות השיער שחווים נערינו הם גם חווים חוויות נעימות יותר ואף משעשעות. תום הצעיר מתאהב באחת מנערות כיתתו ואוהב אותה בעוצמה. הקשר אשר התהווה בינו לבין אהובתו הצעירה חילץ ממני חיוך מכיוון שהוא היה חמוד מאוד, כנה ותמים. אהבת נעורים שאינה תלויה בדבר. אהבה זו של תום כלפי הנערה חשפה בו צדדים שהקורא לא זכה להכיר עד כה. שמא מדובר בתום אחר, תום עדין, מתחשב ובעיקר בעל כבוד כלפיי בנות המין הנשי [ ג'נטלמן כהלכה] והיה נעים מאוד לחזות בכך ולדעת שתום הוא דמות עגולה בעלת אפיונים נוספים מלבד אלה שהוצמדו לו בתחילת סיפורנו. הוא מוכיח שיש ביכולותו לאמץ חזות גברית, חזות של עלם גברי קטן ולהיות אחראי. תכונה ששופכת אור נוסף על אישיותו השובבה, "הבטלנית" כביכול, של תום.

מלבד מערכת היחסים הנרקמת בין תום לאהובתו, אנו עדים אל שתי מערכות יחסים משמעותיות שמהוות שלד בבסיס אישיותו של סויר: מערכת היחסים עם חברו הטוב ביותר הק, הקלאברי, בן השתיין שהוא דמות כובשת בפני עצמה, ומערכת יחסים עם דודתו פולי שתום איננו חס עליה ומעבירה על דעתה במשך ימים רבים אבל עם זאת, האהבה בין השניים אינה דועכת, אדרבא, היא מתעצמת.

הק הוא חברו הטוב ביותר של תום והוא חווה עימו את עיקר האירועים המרכזיים בספר. יחד עם האק תום יוצא להרפתקאות וחווה קשיים ומכשולים, וזה נעים לחזות בנאמנותם של השניים, איש לרעהו ובעיקר למצפונם. למרות כל מה שאנשי הכפר הקטן סחים אודותיהם, בסופו של דבר הנערים מוכיחים ההפך ומחזות שלילית שמוקרנת עקב דמותם הבלויה, המאובקת והמוזנחת, הם מצליחים להקרין חיוביות לא פחותה.

מערכת היחסים בין הדודה פולי לתום היא אחת ממערכות היחסים היפות ביותר שזכיתי להיות עדה להן בספרות ילדים ובספרות בכלל. למרות שדודה פולי היא אינה אימו האמיתית הרגשתי במהלך הסיפור שאהבתה לתום היא אהבה שלא נופלת מאהבתה של אם ביולוגית, שהולד הוא יוצא חליציה. דודה פולי עוטפת ומענישה ונושקת לו בעת ובעונה אחת כשהוא עושה צרות אך שב לביתו בריא ושלם וכך אמא אמיתית הייתה נוהגת. היא אומנם זועמת עליו זעם רב על שגיונותיו וקלות דעתו אך ההקלה על שיבתו בשלום מגמדת את כל התרעומת למימדים זעירים ואפסיים, חוזקה רב יותר מכול והיא זו שמכריעה את הכף, בסופו של דבר.

הינה ציטוט שעבורי הינו שיא השיאים במערכת היחסים הסבוכה בין דודה פולי לתום:

" לא, אין לי אומץ. ילד מסכן. הוא בטח שיקר עוד פעם. אבל זה שקר מבורך, מבורך, כי כל כך הרבה נחמה הוא מביא. אני מקווה שאלוהים...אני יודעת שאלוהים יסלח לו, כי זה היה כל כך יפה מצידו לספר את השקר הזה. אבל אני לא רוצה לגלות שזה שקר. אני לא אבדוק."
היא החזירה את הז'קט לארון ועמדה מהורהרת רגע. פעמיים שלחה את ידה כדי להוציא את הבגד, ופעמיים נמנעה מכך. שוב העזה, והפעם התחזקה במחשבה: " אבל השקר היה טוב, השקר היה טוב- זה לא יצער אותי." והיא פשפשה בכיס הז'קט. כעבור רגע קראה את הכתוב על קליפת העץ מבעד לדמעותיה הזולגות ואמרה: " עכשיו הייתי יכולה לסלוח לילד הזה גם אם הוא היה חוטא מליון פעמים!"

ספר מקסים. קלאסיקה אמיתית במיטבה. לפני קריאתו של הספר חככתי בדעתי ותהיתי: מדוע ספר זה כה מרתק? מה היופי הטמון בו שכולם מהללים אותו? מה הופך אותו לקלאסיקה בת אלמוות? לאחר הקריאה חלחלה ההבנה אל תודעתי. רק כאשר קוראים אותו ושוקעים בעולם אשר ברא מארק טווין מבינים את הייחודיות והקסם שהם חלק אינטגרלי ובלתי נמחה מן הספר.


ולסיום, ציטוט שגרם לי להתפקע מרוב צחוק. הוא פשוט מופלא ושבה אותי כליל:

" בסביבות תשע וחצי או עשר הוא פסע ברחוב השומם והגיע אל מקום מגורה של האלמונית הנערצת: הוא נעצר לרגע:שום קול לא הגיע אל אוזנו הקשובה. נר הטיל בוהק עמום על הווילון בחלון הקומה השניה. האם הישות האלוהית נמצאת שם? הוא טיפס על הגדר ועשה דרכו בגניבה בין השיחים, עד שעמד מתחת לחלון הזה: במשך זמן רב נשא אליו את עיניו בנתרגשות רבה ואז השתרע על הקרקע מתחתיו ושכב על הגב כשידיו צמודות אל חזהו ולופתות את הפרח הנבול והעלוב. וכך ימצא את מותו- עזוב בעולם הקר הזה, בלי קורת גג מעל ראשו חסר הבית, בלי יד ידידותית שתמחה את לחלוחית המוות מעל מצחו, בלי פנים אהובים שיגחנו מעליו בחמלה בבוא הרע מכול. וכך -היא-תראה אותו כשתשקיף החוצה עם עלות הבוקר הבהיר ואז, אבוי! האם תזיל דמעה אחת קטנה על דמותו הדלה וחסרת החיים? האם תפלוט אנחה אחת קטנה למראה החיים הצעירים והקורנים שנרמסו ברגל גסה? שנגדעו בטרם עת?
החלון התרומם, קולה הצורמני של משרתת חילל את השלווה הקדושה, ומבול של מים שטף את שרידיו של הקדוש המעונה!"

הבו לי עוד סצנות כאלה.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על הרפתקאות תום סויר (2008)