ביקורת ספרותית על המתורגמנית מאת סוזן גלאס
ספר בסדר

---

יש מקצועות שקופים. כאלה שבהם בעלי המקצוע בלתי נראים. לפעמים זה במקרה, כמו אנשי השמירה בכניסה לקניונים, שאנחנו סתם משתדלים להתעלם מקיומם. לפעמים השקיפות היא לא באג אלא פיצ'ר, והיא מהותו של המקצוע. מתרגם אמור להיות שקוף, להעביר את מהות הטקסט ולא להיות מורגש מבעד לו. ככל שהמתרגם יותר שקוף ופחות מודגש, כך התרגום טוב יותר. מתורגמן הוא מקצוע קשה אפילו יותר, משום שהוא עובד בצורה סימולטנית, ומשום שעל אף ששומעים את קולו, עליו להעביר את תוכן הדברים בלבד, בלי פרשנויות ובלי רגשות.

דומיניק היא מתורגמנית. היא שולטת בהמון שפות ומתרגמת סימולטנית הרצאות בתחום הרפואה ובתחומים נוספים. חוץ מזה יש לה רקע עשיר, עם אם ניצולת שואה, הורים שרבים ביניהם, חבר בלונדון אבל עבודה במנהטן, חברה טובה בשם אנה וחבר טוב בשם מישה שגם חולה מאוד. וגם נטייה לבחור בגדים בגוונים שונים של חום. אולי זה משקף את הצורך המקצועי שלה להיבלע ברקע ולהיות בלתי בולטת בעליל. ניקולס הוא רופא וחוקר של לוקמיה בילדים. גם הוא אמור להיות שקוף, לעשות את העבודה שלו בלי חישובי אגו ויוקרה אישיים. אבל הוא כמובן לא מצליח. וכך ניקולס מתאהב בדומיניק. בהתחלה בגלל הקול שלה, ואח"כ בגלל כל השאר. הרומן היפה מסתבך כשמתגלה שהוא מחזיק אצלו את המפתח למחלה של מישה. מסובך? לא ממש.

וכך הספר נע בין הקול של דומיניק ושל ניקולס ובין סיפור אהבה לסיפור מתח. רוצים לכתוב סיפור בגוף ראשון משתי נקודות מבט? אז אל. מעטים מצליחים לעשות את זה בצורה טובה ולהעניק קול שונה לכל אחת מהדמויות בלי שהקורא יזדקק לכותרת מפורשת שאומרת מי הדובר בכל פרק, ובלי שתהיינה חזרות משעממות על אותם אירועים משתי נקודות מבט שונות. סוזן גלאס לא הצליחה בזה. וגם לא הצליחה למקד בדיוק מה רצתה להגיד בספר שלה. נראה שמעל הכל הספר הוא פלטפורמה לתיאור עבודתה שלה כמתורגמנית, וזה דבר נחמד לכשעצמו במקצוע שקוף כזה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על המתורגמנית