המונוגמיה הומצאה מחדש במאה האחרונה. לפני כן, נישואי בני זוג, היו מותנים במעמד חברתי וכלכלי הרבה יותר מאשר באהבה חופשית (אם בכלל). אולם היו יוצאים מן הכלל, כפי שאוסטן היטיבה לתאר בספרה.
מערכת היחסים ההפכפכה בין אליזבת ומר דארסי בהחלט מעניינת, אך האם מעניינת דיה כדי להיפרש על פני 400 עמודים? איני בטוח.
גם היום, מוסכמות חברתיות מכתיבות נישואים ברחבי העולם (גם כאלו שאינם מושתתים על אהבה). המונוגמיה המודרנית רחוקה עדין מלהיות חופשיה מכבלי המעמד (הכלכלי בעיקר), ולטעמי, חופשיה לגמרי לעולם לא תהיה (כי יש תבונה מסוימת בבחינת יחסים מנקודת מבט זו).
אפילו אם מוסד הנישואים יהיה חופשי מכבלים ומושתת על אהבה טהורה לגמרי, כולנו עדים למורכבותו ונאלצים להתחבט לא פעם בכישלונותיו.
התקשיתי רבות עם מחציתו הראשונה של הספר (עד כדי הרהורי נטישה), אולם לא בטוח שבאשמתו. אני עובר (בין היתר), משבר קריאה, כזה שלא מאפשר לי להכיל ספרים שאינם שובים את לבי מהפסקה הראשונה, וודאי לא קלאסיקות שכיאה לתקופתן, דורשות איפוק כלפי התפתחות העלילה (האיטית) ורוח התקופה (שהאבסורד בה, משווה אפילו להווה מעין שפיות).
קטונתי מלצדד בקיצור חלקו הראשון של הסיפור. בכל מקרה, מצאתי בו עניין רב החל מהצעת נישואיו של מר דארסי.
הופתעתי לטובה מהקריאה הקלילה בספר בן המאה השמונה-עשרה, אותה יש לייחס למתרגמת (עירית לינור), ששמרה על משלב לשוני גבוה תוך שימוש נבון בשמות התואר בחברה האנגלית (שעלולים להפוך מאוסים). מרתק היה לקרוא את לבטי התרגום שלה, והלוואי שמתרגמים נוספים היו פועלים כמוה (משתפים).
אוסטן היטיבה להבדיל בין רוב דמויותיה, אולם יכלה להעמיק יותר באופיין (ובכך, לעורר אהדה רבה אף יותר כלפיהן).
בחוסר מקוריות משווע, הדמויות האהובות עלי בסיפור הן אלו שניחנו בתבונה וחדות לשון (אליזבת, מר בנט ומרת גרדינר).
ג'יין נכללת גם היא תחת אותה רשימה, על אף שאני מתקשה להשתכנע בתמימות שכזו (גם בתקופה ההיא). חוסר אמינות מסוים אני מוצא גם במעשיו של מר דארסי, שמחל על כבודו פעמיים (לאחר סירובה של ליזי, ועת הסדרו עם מר ויקהאם). הרבה נעשה בשם האהבה. אולם ריסון גאווה שכזה אינו אופייני לא דאז ולא כיום. לדעתי היה צריך לתת עליו את הדעת (פירוט אודות הקשיים בריסון הגאווה יכל לתרום לתמה של הספר).
טרם החלטתי איזו דמות היא המאוסה עלי ביותר, מרת בנט, מר קולינס או העלמה לידיה.
לא היו דמויות מיותרות בסיפור, מלבד אולי במשפחת בנט. לידיה וקטרין כל כך דומות, שלפרקים נדמו כאותה הדמות (ואחת מהן מספיקה דיה).
על אף התמסרותה לספרים, מרי נתפסת כטיפשה בעיניי אביה (אולי בשל גינוניה ה"רעים"). ציפיתי לתפנית בעלילתה – קיוויתי שבאופן מסוים תתעלה על אחיותיה (לפחות הצעירות) ותמצא זיווג הולם לפניהן בזכות תבונתה (אך הדבר לא התממש).
כאשר נודע שלידיה וויקהאם ברחו ללונדון, חשדתי שהראשונה בהיריון (ומעוניינת בהפלה), ואז נזכרתי באיזו מאה אנו נמצאים.
אשמח אם מישהו יבאר עבורי את הלעג כלפי קצינים באותה התקופה.
אין ביכולתי להבין כיצד הצהרות אהבה עזות כל כך נאמרות בטרם התרחש דבר. איך בכוחן של מספר שיחות חולין לברוא אהבה כה יוקדת בלב הדמויות (גם אצל אליזבת ומר דארסי).
חיוכים, חילופי מבט והתרגשות הם סימנים ברורים של התאהבות, לא של אהבה. ברורה לי התקופה בה נכתבה היצירה, והבעייתיות בתיאורים גרפיים, אבל אין בעיניי אפשרות לעמוד על טיבה של אהבה אמיתית (בטח זו הנעלה של אוסטן) ללא ביטוי פיזי כזה או אחר.
יש בי נטייה אנושית להביט על העבר בערגה, אולם המציאות בה מתרחש הסיפור, עוררה בי סלידה לא מעטה. היעדר החירות, חשיבות הגינונים והמלאכותיות הכללית היו לצנינים בעיניי. לא הייתי רוצה להיות אדון או גברת באותה העת (בדגש על גברת).
אני מעריך את אוסטן על הביקורת החברתית שנקטה ועל הדרך שסללה לעמיתותיה הסופרות.
אבחר שלא לדרג את הספר, לפחות לא באופן רשמי,
ארבעה כוכבים,
קלאסיקה, כך אומרים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![אנה קארנינה [מהדורת 1999 - א' / ב']](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers4/48864.jpg)
