אני בדרך כלל לא קוראת ספרות עברית למבוגרים. אבל חלק (קטן מדי!) מספרות הילדים שנכתבה פה היא לא פחות ממופלאה, ויכלה להיכתב רק פה. כמו שאתם יודעים, אפשר לתרגם משפה לשפה: אבל להעביר באמת את רוח הדברים - זה קשה ולעתים בלתי אפשרי.

יהונתן גפן הוא אחד הכותבים לילדים שאני אוהבת. הוא אינו נגוע בצורך המעצבן "לחנך את הדור הצעיר" ולא מוכרח שיהיה מוסר השכל לסיפוריו. הוא כותב מגובה העיניים של ילד (אני יודעת שכאדם בוגר לעולם לא אוכל לעמוד בנעליו של ילד. גם אינני יודעת האם ספריו אהובים על ילדים.) יש לו חוש הומור שמדבר אלי ובעיקר - הוא אינו מזייף. כשיצא ספרו זה קניתי אותו, שיארח לחברה לספריו המוקדמים - בייחוד ל"שירים שענת אוהבת במיוחד" המופלא והמתפרק. מעניין להשוות בין שירים שהוא כתב לאחותו ענת אחרי הטרגדיה שחוו, לשירים שכתב לנטאשה בת זקוניו שבאמריקה.

לְְעֲנָת יֵש שְעַרוֹת שְחורות-שְחורות
כְמו לְאִמָא
וְיֵש לָה עֵינָים חוּמוֹת מְאִירוֹת
וּצְחוׁק מִתְגַלְגֵל בְהָמוֹן חֳצֵרוֹת
כְמוֹ לְאִמָא.
לְעַנָת - לִפְעָמִים - יֵש עָל לְחִי דְמָעוֹת
כְמו שֶל אִמָא.
וְאַלְפֵי סִיפוּרִים, אֲגָדוֹת וְשִירִים
כְמוֹ לְאִמָא.
מִלִים שֶל שִמְחָה, חֲבֵרוֹת, חֲבֶרִים
כְמוֹ לְאִמָא.
אֲך לְכֹל הֳיְלָדִים יֵש אִמֳהוֹת
וְרַק לְעֲנָת
אֵין אִמָא.

תפילה ראשונה: (קטע משיר מתוך שירים לנטאשה)

שֵתֱדְעִי שֵהַעוֹלָם הוּא גַלְגַל
(וּמָלֶא פִינוֹת לָמְרוֹת שְהוּא עָגוֹל)
וְאִמָא וְאָבָא אוֹהֳבִים אוֹתֳך אָבַל
גָם הֵם לֹא יוֹדְעִים הֳכֹל.
...
שְתָאִירִי פָנִים בְאוֹתוֹ חִיוּך
גָם לְמֶלֶך וְגָם לְנָווַד,
וְשֵאָף פָעַם, אַף פָעַם, אַף פָעַם
לֹא תִהְיִי לְבַד

אז מה אתם חושבים, הניסיון מפחית את העצב? מקהה את הכאב? ואולי להפך?

את הספר הזה אני זוכרת טוב בעיקר ויזואלית, העבודות של ניר הוד שאחראי לעיצוב וציור הספר מדהימות.

ואיזה שירים יפים...
גם לגדולים וגם לקטנים.

ספר מקסים.