הביקורת נכתבה ביום שלישי, 20 במרץ, 2018
ע"י אושר
ע"י אושר
אורשלים הינו הכינוי שנתנו פוליטיקאים לעיר (למרות שהכינוי הוא אל-קודס). השימוש הערבי באל-קודס הותקף שמה העיר אינה מעוז אסלמי. המילה אורשלים הינה מילה מלאכותית.
הספר נפתח בפורלוג הנפיץ "הלילה האחרון של מוחמד אבו ח'דיר. התמונות המעטות בספר נפיצות, מופיעות רק בתחילת פרק, התמונה בפורלוג היא של משפחת חד'יר בבית המשפט המחוזי.
תחילה מסופר על אפיזודה מ-2010 של רצח איש שמאול בידי ערבים. האפיזודה השנייה מספרת על מפגש בחנות אופטיקה בשכונת גאולה (החרדית), בה נפגשו יוסף חיים בן דוד יחדיו עם עוד שני קטינים המכונים בספר י' ו א'. המפגש בא בעקבות הרצח של נפתלי פרנקל, אייל יפרח וגיל עד שער.
התחנה השלישית- המסגד בשועפאט רבע לארבע לפנות בוקר. הנער הצעיר נחטף ע"י השלושה והוריו התקשרו למשטרה.
תחנה רביעית ואחרונה- יער ירושלים, רבע לחמש לפנות בוקר. למרות המכות הרבות שספג וניסיונות לחנוק את מחמוד עדיין הוא שרד. לבסוף נלקח ליער ירושלים, י' בעדותו הודה שהצית אותו ביער. כול השלולשה, לאחר משפט ארוך הורשעו ברצח ונדונו ליותר מעשרים שנה מאסר.
הספר מבקש להסביר מה קרה בעיר מאז חמישים שנות איחודה.
פרק ראשון- אחרי חמישים שנה: כך נוצרה ירושלים החדשה:
הפרק סוקר נרחבות את תולדות העיר. הכן נ1929 שנה של מהומות דמים נגד יהודי העיר.
חלוקת העיר לאחר מלחמת העצמאות ועד "ההחלטות שבראו את ירושלים החדשה". גנרלים עיצבו את גבולות העיר. לפני מלחמת ששת-הימים, בהוראת הצבא למשל תכננו את משכן הכנסת כך שלא יפנה לעמדת ירוי מצדה הכבוש של העיר. לאחר המלחמה מתוארת האכזבה של אנשי שמאל מהאיחוד (מובא ציטוט של שיר של המשורר יהודה עמיחי- חזרה הגבירה השלמה הרועשת). היו, כמה מפתיע, מתושבי העיר שמצאו נחמה מכך שהעיר שולית וקטנה לפני מלמת ששת-הימים.
מתוארת ההחלטה של בן-גוריון להפוך את ירושלים לבירת ישראל ומקומות קדושים אלטרנטיביים למזרח העיר.
לאחר המלחמה, בשמונה ישיבות ממשלה שהוקדשו לעיר הוחלט לספח את מזרח העיר ולמעשה לשלש את גודלה. מתוארת התיישבות מחדש ברובה היהודי וסדרי תפילה עם משה דיין בהר הבית.
סופחו שבעים אלף ערבי מזרח ירושלים בהחלטת הסיפוח.
"התעוררות ראשונה"- ב-1987 החלה האינתיפאדה הראשונה באכזבה הפלסטינאית מ-20 שנות כיבוש. מתוארים ההתפרעויות בשנות ה-90. ההחלטה להקים את גדר ההפרדה בשנת 2000.
"בחשבון כולל, בין אוקטובר 2000 לאוקטובר 2005 נהרגו בפיגועים בירושלים 211 בני-אדם.. באותה תקופה נהרגו 64 פלסטינים ירושלמים מפעילות של כוחות הביטחון" (ע"מ 77).
תיאור הקמת שכונות הטבעת הרבות והאינתיפאדה השלישית.
פרק שני- ריקוד דבקה בין הדגלים: להיות פלסטיני בירושלים המאוחדת:
ערבי מזרחה העיר מונים כ300,000 וכ40% מכלל תושבי העיר. חייהם משורטטים על מפת העיר, כדי לקבוע תושבות והם אינם זכאים להיבחר למועצת העיר ובפועל גם לא מצביעים.
התקציבים לבית-ספר במערב העיר עומד על 16 מיליון שקל ובית ספר במזרח העיר רק על 3 מיליון שקל (ע"מ 87). "שיגרת החיים שך פלסטיני בירושלים כוללת עימות אין סופי עם הרשויות שאמורות לשרת אותו." (ע"מ 88). תורים ארוכים בקופות החולים ובלשכות הביטוח הלאומי.
לקביעת שייכות (אזרחות) שולחים מודדים לבתי ערביי העיר. כך מתואר בעמוד 88 מקרה של משפחת בדראן שעיבדה את האזרחות בגלל ש5% יותר משטח הבית מצוי בצד הלא נכון של החלוקה של העיר.
שלילת אזרחות זמנית באה גם לפלסטינים שלא שהו תקופה מסוימת בעיר. כך למשל מובא הדוגמא של שלילת האזרחות פרופ מוברק עווד ב-1988 שהיגר לארה"ב.
"בחשבון כולל, מאז 1967 נשלל מעמדם של למעלה מ-14,000 תושבים. (ע"מ 89).
הפערים בין יהודי תושב מערב העיר לבין פלסטיני תושב מזרח העיר מתבטאים למשל שערבים גרים ללא מעמד קבוע, תמיד אפשר לשלוש את מעמדם. אין היתרי בנייה על-כן הבנייה לא חוקית. ערבים גרים בשכונות ללא מדרכה ולא תשתיות מחיה ותמיד אפשר לעטור לבג"צ להרוס בתים.
ראש העיר המיטולוגי של ירושלים, תדי קולק היה אהוד על תושבי מזרח העיר שען מחה על היחס הלא הוגן. ממשיכיו, אהוד אולמרט וברקת מסתמכים על קולות "הכיפה הסרוגה" – יהודים שומרי מסורת, שלצד מעט החילוניים שנותרו בעיר נאבקים בחרדים הרבים בעיר.
ההנהגה הפלסטינית בעיר נעלמה עם מותו של פייסל חוסייני ב-2001, אישיות כריזמטית שהנהיגה את תושבי מזרח העיר והגיע לשיא כוחו בשנות ה-90.
כיום, מנהלת המשטרה והשב"כ מאבק לדכא פעילות פוליטית במזרח העיר.
ערביי מזרח העיר היא האוכלוסייה הענייה ביותר בין הירדן לים (מלבד עזה) 82% חיים מתחת לקיו העוני. כורמים ישראלים מנסים לשדל את הערבים ללמוד ע"פ תוכנית הלימודים של משרד החינוך. האכזבה של תושבי מזרח העיר מהרשות הביא לתהליך "ישראליזציה"- תהליך של לימוד עברית, הגשת תלמידים לבגרות הישראלית וניסיון להתקבל לאוניברסיטה העברית. בינתיים רק מעטים יכולים להרשות לעצמם לגשת לתהליך.
פרק שלישי- "מציאות סיסמאות ודמיון: ירושלים דרך עיני הישראלים:
בבחירות 1996 בין נתניהו לפרס הקמפיין של נתניהו הזהיר שפרס יחלק את ירושלים. מעז ועד היום דבק הנרטיב הישראלי בעיר מאוחדת. "שינויים רבים חלו בישראל בחמישים השנים שחלפו מאז 1967, אבל השיח המתלהם סביב ירושלים ("לב האומה"), השיח האתנוצנטרי ("ירושלים שלנו"), המיתי ("עיר הנצח") והדתי ("העיר הקדושה")- השיח הזה כמעט שלא השתנה.
שלל הפוליטיקאים דיברו על אחדות העיר (אפילו רבין וברק). הצעת חוק של גאולה כהן זכתה לרוב והעיר מבחינה חוקית סופחה.
עליית משטר טראמפ בארה"ב והכנסת הנוכחית, הימנית בתולדות המדינה לא דנות בשינו מצב העיר.
פרק רביעי- "אז שתפרוץ אניתיפאדה" המאבק על הר הבית:
אמירתה המפורסמת של מירי רגב שמבחינתה שתפרוץ אינתיפאדה כדי שיהודים יוכלו להתפלל בהר-הבית. הפרק מתאר את פעילויות עמותת אלעד האחראית על נתחם דויד ועמותת עתרת כהנים הפועלים לשינוי הססטוס-קוו בהר הביץ. הקמת "בית מקדש" שלישי. גם ניסיון התנקשות ביהודה גליק לא שינה כלום.
ההלכה היהודית דוגלת בבוא המשיח ופרות אדומות כדי שאפשר מבחינה הלכתית להקים מחדש את בית המקדש.
היה אפילו ניסיון בשנות ה-80 לפוצץ את מסגד אל-עקצה בידי לאומנים יהודים.
"ומה קרה מאז?", ענתה רגב, "השמים נפלו? יש לנו ריבונות על ירושלים, יש לנו ריבונות על הר הבית". (ע"מ 240) זה מה שהשיבה מירי רגב סגנית מחלקת ירדן במשרד החוץ, פרידה יובל שהזהירה מפני פעילות לאומנית בהר הבית. "כאמור רגב זלזלה בבוטות באזהרות ביטחוניות: "שאף אחד לא יאיים עלינו בהתפתחויות של אינתיפאדה. אם צריכה להיות אינתיפאדה כדי שנגן ונשמור על כבודם של יהודים לעלות להר הבית, שתהיה אינתיפאדה".
פרק חמישי- אידיאולוגיה, ארכיאולוגיה ונדל"ן: המתנחלים בירושלים:
עליית הבית היהודי בראשות נפתלי בנט ועמותות כמו עתרת כהנים ואלעד מתכננים להשטלת על שכונות במזרח העיר, לייהד את מזרח ירושלים. כבר 3,000 מתנחלים גרים בסילוואן. מאז שנות ה-80 התוכנית להשתלטות על שטחים ערבים בעיר בנויה על משתף-פעולה ערבי שמקבל שוחד, מביא התרי בנייה. נהרסים בתים של ערבים בשכונה, בג"צ מצדד במתנחלים ולמעשה חיים 3,000 יהודים והוצאות ביטחון בשווי של מעל מאה מיליון שקל בשנה על הגנתם. התושבים הסמוכים סובלים מיחס עוין וחדירה לפרטיות.
תכניות נוספות זה לבנות רכבלים לעיר העתיקה, מנהרות תת קרקעיות ומוזיאון גדול של עמותת אלעד שישמש כמשרדים ומוזיאון בשטח צמוד לעיר דויד. התוכנית סביר להניח תאושר, למרות הפולמוס שהיא מייצרת.
פרק שישי- להפיל את עמוד החשמל: האינטיפדה הירושלמית 2014-2015:
לדברי ניר חסון האינתיפאדה השלישית התחילה למעשה בסוף מרץ 2014. בשיחות לשחרור 26 אסירים שלח נתניהו מקורב מטעמו ואת ציפי לבני. העיסקה לא יצאה לפועל, הקש ששבר את גב הגמל היה דיווח באותו יום על בנייה של מעל ל-700 יחידות דיור בשכונת גילה.
זמן קצר לאחר מיכן, ב-12 ביוני נחטפו שלושת הישראלים והמהומות פרצו. הפעילים באינתיפאדה היו בגילאי העשרה (בניגוד לאינתיפאדות הקודמות, בהן פעלו בין גילאי 20-30). רשתות חברתיות מעודדות ילדים למעשה לשלוף סכין או ליידות אבנים. הרשויות מצדן תוקפות באופן גורף. יש הצעת חוק חגרש משפחות של מחבלים לסוריה, כמה דמוקרטית והגיונית המדינה שלנו. יש אפילו תיאורים מזוויעים בספר על ילדות ערביות שרצות למחסום , מנופפות בסכין, ופשוט יורים בהן למוות בלי לחשוב פעמיים.
יש שני ילדים שהתעוורו, ציטוט למקרה:
"בנובמבר נורה גם סאלח סלימאן, בן 11, תלמיד כיתה ה מעיסאוויה. הוא היה בדרכו חזרה הביתה עם שקית ירקות שאמו ביקשה ממנו לקנות. על-פי עדותו, הוא עבר בסמוך לצעירים המפגינים ורצה לחצות את הכביש; אחד השוטרים הבחין בו, והוא ניסה בתגובה לסמן עם הידיים שהוא רוצה לחצות. מסיבה לא ברורה השוטר ירה לעברו כדור ספוג, אבל החטיא ופגע בקיר שמאחוריו. לאחר שסלימאן ניסה שוב לחצות את הכביש הוא נורה בשנית. הפעם פגע הכדור בפניו וחדר את ערובת עין ימין. סלימאן התעלף. הוא עיבד את הראייה בעין הימנית, ולאחר כמה שבועות את הראייה בעין שמאל, ונשאר עיוור לחלוטין". (ע"מ 320).
זה המקרה השני של ילד שמתעוור בעקבות פעולות המשטרה. האינתיפאדה של 2014-015 מבשרת על סגירת עסקים, פיגועי דקירה, הריסת בתים.
הפרק האחרון דן בעתיד העיר והאם הכיבוש ימשך, בין היתר מתוארות החלטות ממשלה שמפלות את האזרחים הערבים ויוצרת הלכה למעשה מדיניות הפרטהייד.
מקריאת ספר זה על הדיכוי אפשר בקלות לאמץ דעות כמו של ניסן שור- שלא מצביעה למר"צ, אלה ל
מפלגות ערביות. underdogs
אני בתור תושב העיר, מתעורר לימים שבה כול העיר מדממת- ניידות ומשטרה ללא סוף בעקבות פיגועי התאבדות בעיר. הספר מציג הלכה למעשה סכסוך שלא נראה שייפתר.
כשסיימתי את קריאת הספר התבשר לי שהפיגוע שהיה לפני יומיים (18.03) נדקר למוות מקר של השותף שלי לדירה בעיר העתיקה. המציאות קשה וזוועתית שנראית ללא מוצא, אני השמח אישית לעזוב את העיר הזאת.
3 קוראים אהבו את הביקורת
3 הקוראים שאהבו את הביקורת
