אתחיל מכריכת הספר. אני מאוד אוהבת כריכות שמתכתבות עם תוכן הספר. בספר הזה נעשתה עבודה מצויינת. הכריכה מספרת את התוכן בדיוק מירבי, ומתאימה בול לתקציר שבגב הספר, ולפרק הראשון של הספר.

משפחת וורסטר היא משפחה מניו המפשייר, משפחה רגילה, ומאושרת. ג'ורדנה, האם מנהלת מרפאה העוזרת לנערות שהרו מחוץ לנישואין לעבור הפלה. פייטר, האב הוא מוסיקאי המנגן בצ'לו. להם שני ילדים. אנג'י הלומדת את שנתה האחרונה בתיכון, ולוק הצעיר ממנה בשנה.

אנג'י ולוק שוחים בנבחרת השחייה המקומית, ואנג'י שממש טובה בשחייה, מרגישה כמו דג במים, מנצחת בכל תחרות בקלילות, קוטפת מדליות ופרסים בתחרויות, וכבר מעוררת את ההתעניינות של נבחרות הספורט של הקולג'ים הנחשבים, ומתחילה להיות מחוזרת על ידם. זוהי נקודה בחיים של אנג'י שהכל לפניה, העתיד נראה מבטיח, כמו חלל גדול הטומן בחובו אור גדול וזוהר המחכה רק לאנג'י שתפסע לתוכו ותהיה מוארת. ומאושרת. אבל הרי בחיים תמיד יש סטיות לא מתוכננות. והתפנית אכן מגיעה. וזה קורה בוקר אחד, במהלך תחרות שחייה. אנג'י עושה משהו מוזר, וזה למעשה התקף המאניה דיפרסיה הראשון של אנג'י.

אז זה נושא הספר, הוא נושא לא קל, הוא עצוב וקודר. אבל הסופרת לא באה ללמד על המחלה או להעמיק בה. המחלה נוכחת בספר כעובדה. כמו עוד דמות.הסופרת לוקחת את הקורא למסע יחד עם משפחת וורסטר, הקורא שותף לטלטלה שעוברת על כל אחד מבני המשפחה. על יחסי ההורים כזוג, על יחסי האח והאחות,ועל כל רכבת ההרים הרגשית העוברת על המשפחה בעקבות המחלה. על ההתמודדות של אנג'י. צעד קדימה, ושלושה אחורה. המחלה הזו כמו גלגל ענק בלונה פארק. כל כך קיצונית בתנודות שלה, המאניה, ההתלהבות, הקניות המיותרות, עד לצלילה ולהתרסקות לתוך הדיפרסיה.

גדולתו של הספר הזה היא יכולת התיאור של הסופרת. היא מתארת הכל בצורה פרטנית. אבל לא פרטנית שיוצרת לקורא עומס בראש מרוב עודף תיאורים, שאתה מרגיש שבע לאחר הביס השני. החל ממזג האויר, החורף בניו המפשייר, הקור שחותך בעור כמו סיכות,ציוץ הציפורים והריח המבושם של האביב,או השלג, האוויר הקר באוקטובר (בזמן שאנחנו עדיין רוטנים על לחות היסטרית), כל אלו מתוארים ברמה מוחשית ממש. דרך תיאור הדמויות, עד כדי כך שהרגשתי שאני מסתובבת ביניהם ולא מחזיקה ספר וקוראת עליהם בתור דמויות.

חווית קריאה מושלמת היתה לי מהספר הזה.

אתחיל מכריכת הספר. אני מאוד אוהבת כריכות שמתכתבות עם תוכן הספר. בספר הזה נעשתה עבודה מצויינת. הכריכה מספרת את התוכן בדיוק מירבי, ומתאימה בול לתקציר שבגב הספר, ולפרק הראשון של הספר.

משפחת וורסטר היא משפחה מניו המפשייר, משפחה רגילה, ומאושרת. ג'ורדנה, האם מנהלת מרפאה העוזרת לנערות שהרו מחוץ לנישואין לעבור הפלה. פייטר, האב הוא מוסיקאי המנגן בצ'לו. להם שני ילדים. אנג'י הלומדת את שנתה האחרונה בתיכון, ולוק הצעיר ממנה בשנה.

אנג'י ולוק שוחים בנבחרת השחייה המקומית, ואנג'י שממש טובה בשחייה, מרגישה כמו דג במים, מנצחת בכל תחרות בקלילות, קוטפת מדליות ופרסים בתחרויות, וכבר מעוררת את ההתעניינות של נבחרות הספורט של הקולג'ים הנחשבים, ומתחילה להיות מחוזרת על ידם. זוהי נקודה בחיים של אנג'י שהכל לפניה, העתיד נראה מבטיח, כמו חלל גדול הטומן בחובו אור גדול וזוהר המחכה רק לאנג'י שתפסע לתוכו ותהיה מוארת. ומאושרת. אבל הרי בחיים תמיד יש סטיות לא מתוכננות. והתפנית אכן מגיעה. וזה קורה בוקר אחד, במהלך תחרות שחייה. אנג'י עושה משהו מוזר, וזה למעשה התקף המאניה דיפרסיה הראשון של אנג'י.

אז זה נושא הספר, הוא נושא לא קל, הוא עצוב וקודר. אבל הסופרת לא באה ללמד על המחלה או להעמיק בה. המחלה נוכחת בספר כעובדה. כמו עוד דמות.הסופרת לוקחת את הקורא למסע יחד עם משפחת וורסטר, הקורא שותף לטלטלה שעוברת על כל אחד מבני המשפחה. על יחסי ההורים כזוג, על יחסי האח והאחות,ועל כל רכבת ההרים הרגשית העוברת על המשפחה בעקבות המחלה. על ההתמודדות של אנג'י. צעד קדימה, ושלושה אחורה. המחלה הזו כמו גלגל ענק בלונה פארק. כל כך קיצונית בתנודות שלה, המאניה, ההתלהבות, הקניות המיותרות, עד לצלילה ולהתרסקות לתוך הדיפרסיה.

גדולתו של הספר הזה היא יכולת התיאור של הסופרת. היא מתארת הכל בצורה פרטנית. אבל לא פרטנית שיוצרת לקורא עומס בראש מרוב עודף תיאורים, שאתה מרגיש שבע לאחר הביס השני. החל ממזג האויר, החורף בניו המפשייר, הקור שחותך בעור כמו סיכות,ציוץ הציפורים והריח המבושם של האביב,או השלג, האוויר הקר באוקטובר (בזמן שאנחנו עדיין רוטנים על לחות היסטרית), כל אלו מתוארים ברמה מוחשית ממש. דרך תיאור הדמויות, עד כדי כך שהרגשתי שאני מסתובבת ביניהם ולא מחזיקה ספר וקוראת עליהם בתור דמויות.

חווית קריאה מושלמת היתה לי מהספר הזה.