כנראה שכבר הייתי צריך לדעת למה לצפות. קראתי את "אדונית התבלינים" ונהניתי ממנו, אבל כל ספר של דיוואקרוני שקראתי אחר כך היה אכזבה. מסיבה כלשהי אני ממשיך לקרוא אותם למרות שכנראה שזו לא סופרת לטעמי.
אני אתחיל עם מה שאני אוהב וכן גורם לי לחזור והוא הפנטזיה האוורירית והחולמנית שדיוואקרוני מציירת בחן רב כל כך. אני אוהב במיוחד את האופן שבו היא טווה את הפנטסטי עם חיי היומיום העירוני של המהגרים מהודו לארצות הברית, מה שנותן נופך של אקזוטיות. גם הדמויות שכותבת דיוואקרוני מעוגלות ומוצדקות ויכולתי בקלות להזדהות איתן. הכתיבה שלה שוטפת ומעניינת ולא פעם אני מוצא שקראתי שעות בלי לשים לב.
הבעיה היא שבספר זה הפנטזיה ובניין הדמויות פשוט לא חזקות מספיק כדי להחזיק את הספר ואז מתברר שהעלילה לא מספיק חזקה. המחברת מתחילה חוטים רבים של עלילה, חלקם מסקרנים למדי כמו היחסים בין האם לביתה לאור היחסים עם אימה והאדם בלבן (ואני לא מתכוון לפרט כדי לא לקלקל), אבל אף אחד מהנושאים לא נלקח עד הסוף. אחד אחד, אתה מבין שהמחברת לא מתכוונת לקשור את הקצוות האלה עבורך. אני מניח שיש קוראים שנהנים מזה אבל אני מעדיף שהעלילה תסגור את הקצוות. לתחושתי גם נקודת הפיתול שנוצרת על ידי ה-11 בספטמבר מוזרה ומלאכותית ושוברת את הזרימה של הספר. הנושאים שנוצרו מהאירוע הזה יכולים בקלות למלא ספר אחר, ולא חשבתי שהם מתאימים היטב לספר הזה.
אני עדיין חושב שאני אנסה לקרוא ספרים אחרים של המחברת כי כאמור אני אוהב את ההיבט הפנטסטי בכתיבה שלה והקריאה היא נעימה וקלה, אבל אני מייחל שהיא תתמקד יותר בפנטזיה. לספר הזה אני נותן את שניים וחצי כוכבים מתוך חמישה, מעוגל למטה לשני כוכבים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
