"השאלה הבסיסית 'כיצד מקיימים את עם ישראל בארץ־ישראל', אינה יכולה להיפרד מהשאלה 'למען מה ולשם מה'" (עמ׳ 19).
בספרו "מה לאומי בביטחון הלאומי?" (הוצאת מודן, 2014), דן אלוף (מיל׳) גרשון הכהן, מפקד הגיס הצפוני וקצין שריון בעברו, בזיקה "בין שתי שאלות יסוד: האחת - 'כיצד מגנים על הקיום?' והשנייה - 'לשם מה מתקיימים?" (עמ׳ 10).
הכהן לא נשאר בהגדרות תיאורטיות ומתייחס לסוגיות של יחסי הדרג הצבאי והמדיני, בניין הכוח הצבאי, מקומם של איכות האדם ואיכות הנשק ושזר בניתוח סיפורים אישיים ומובאות מספרי היסטוריה, הגות ופילוסופיה וכמובן מן התנ"ך.
במלחמת לבנון, כתב, "פיקדתי על כוח גדודי קטן בקדמת גבול סוריה לבנון. אחר הצהריים, קיבלנו פקודה לכבוש בלילה גבעה אחת, מזרחית לגבעה שבה התמקמנו. לקראת חצות, יצאה למשימה פלוגת צנחנים, בפיקודו של רס"ן רענן שוהם. במגע אש, שנוצר למרגלות הגבעה, רענן נהרג. הגבעה כמובן נכבשה" (עמ׳ 14).
"כשעלתה השמש, נפתחה על כוח הצנחנים אש צלפים סורית. מספר חיילים נפגעו. אחר הצהריים, הגיע מפקד החזית האלוף יאנוש בן־גל, צפה על שדה הקרב מקו העמדות שבו עמדתי וקבע בפסקנות: "גבעה לא חשובה, תחזרו!". עם לילה, נסוג כוח הצנחנים אל הקו שממנו יצא בליל אמש, האווירה היתה קשה" (עמ׳ 14).
הסיבה לכך, הסביר, נבעה, "לא רק בגלל רענן המ"פ שנהרג, אלא בעיקר בגלל תחושת חוסר התכלית. אז הבנתי את הפסוק בתהילים, בשיר המעלות:
"אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בּוֹנָיו בּוֹ, אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר - שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהילים קכז א)" (עמ׳ 15).
"לא בכישלון פיזי של הבנייה מדובר, גם לא בכישלון השמירה, אלא בהיוודעות המייאשת לחוסר התכלית: כשעמל הבנייה ושקידת השומר מתגלים כמאמצי שווא" (עמ׳ 15). מכאן, שלמעשה הביטחון, שכולל בתוכו סיכון והקרבת חיים, נדרשת תכלית ברורה חשובה ובת השגה.
הכהן ניתח בספר את אופי הכוח המגן העברי כפי שהוא מגולם בצבא. "כששואלים היכן למדו יגאל אלון, משה דיין ועוד רבים אחרים, איזו אקדמיה הם סיימו? מה הכין אותם לאופן המזהיר שבו הובילו קרבות במלחמת העצמאות? תשובתי פשוטה: הם התחנכו ועוצבו אצל אורד וינגייט, הוא היה האקדמיה הצבאית שלהם" (עמ׳ 36).
וינגייט, כתב, "לימד אותם את נטילת היוזמה, את ניצול הלילה, את התחבולה, את הנחישות, ואת אמנות הפיקוד. כל זה קרה מחוץ לגדר, במסגרת התפיסה שעודדה אותם להגן על הקיים בפעולה אקטיבית, המתרחשת מעבר למרחב המתוחם הנתפס כבסיס הקיום" (עמ׳ 36). כל אלו נותרו בתוקף גם במלחמת "חרבות ברזל".
למעשה, ציין, "במידה רבה, צה"ל המוכר לנו כיום, מקפל בתוכו שתי מורשות. מורשת יוצאי הצבא הבריטי מצד אחד, שראתה בסטנדרטיזציה, המעצבת את אופי החייל, את העיקרון ההכרחי והמרכזי לקיומה של יחידה צבאית, ומצד שני את מורשת הפלמ"ח" (עמ׳ 90).
"בן־גוריון פירק את הפלמ"ח, אבל בשעה שזיהה לאחר מבחנים מבצעיים כושלים, בתחילת שנות החמישים, כי אבדו יכולות הלחימה של הפלמ"ח, הוא בנה את יחידה 101 ואת הצנחנים, ובעצם הכניס מחדש את ערכי הפלמ"ח לתוך ההוויה של צה"ל" (עמ׳ 90).
הכהן טען, בצדק, כי ישנה תלות הדדית בין הדרג המחליט לדרג המבצע. "הידע 'איך לבצע' קובע לא פעם את ההחלטה 'מה לבצע'. זוהי דינאמיקה היוצרת היפוך היררכי בין היזם בעל הסמכות לבין המבצע" (עמ׳ 64).
בצה"ל, כתב, זה קרה לא פעם. בין היתר במבצע אנטבה וגם "בחורף 2002, במקום שבו מפקדי חטיבות החי"ר, בהם מח"ט הנח"ל - יאיר גולן, מח"ט הצנחנים - אביב כוכבי ומח"ט גולני - צ'יקו תמיר, דחפו את המערכת לקראת מימוש מבצע 'חומת מגן'" (עמ׳ 64).
הכהן כתב כי "במשך תקופת הלחימה הם הוכיחו יכולת ובטחו בשליטתם בידע איך לבצע, וגרמו בכך למטה הכללי וגם לדרג המדיני לדעת, שיש ביכולתם להורות לצה"ל לבצע משימות, שקודם לכן חששו להורות לבצען" (עמ׳ 64).
"זהו מבנה הפוך לחלוטין ממה שמספרים לנו על הסדר הראוי, שבו יש מי שיודע להחליט 'מה' לבצע ויש מי שתפקידו לבצע כסוג של וירטואוז, היודע את 'האיך', אלא שלא פעם המערכת הזו תלויה הדדית זה בזה" (עמ׳ 64). זהו, אם כן, דיאלוג שניהול נכון שלו בין קובעי ה'מה' וה'איך' יביא לתוצאה המיטבית.
עוד בחן הכהן בספרו את תפקיד נדבך ההתיישבות בביטחון הלאומי ואת אופן הפעלת הכוח הצבאי לאורך השנים. בין היתר עסק בשאלה כמה כוח יש להפעיל, כיצד ולשם מה.
הכהן ציין כי "בשני עשורים האחרונים הפכנו לחסידי הפעלת כוח אווירי בהפעלה מנגד. מצאתי לנכון להדגיש את האופן שבו נלכדנו בפיתוי שהפך לפיתוי מאגי, להעדפת שימוש בכוח אווירי" (עמ׳ 95). לדבריו, "זהו פיתוי המשולב היטב במארג התרבותי הכולל שלנו, אנחנו הרי סוג של ׳פריקים׳ של טכנולוגיה. מטוסי הקרב על יכולותיהם המופלאות, מממשים לא רק צורת פעולת טקטית יעילה, אלא גם פונקציות תרבותית" (עמ׳ 95).
הכהן מנה שבעה שיקולים שבגינם נטה צה"ל להעדפה זו:
1. "הפעלת כוח אווירי יכולה להיעצר בכל רגע בהחלטה אחת" (עמ׳ 96).
2. "בהפעלת כוח אווירי, המאמץ הלוגיסטי הקרבי הוא מינימאלי" (עמ׳ 96).
3. "פעילות הכוח האווירי מתבצעת בממד מרוחק, אין חיכוך נלווה בין לוחמים לאזרחים, אין צלמים שמצלמים את פני הלוחמים. אמנם מצלמים את התוצאה, אבל לא את עצם החיכוך המתרחש במרחב האורבאני בין חיילים לבין אזרחים. זה נראה נוח יותר" (עמ׳ 96).
4. "לתוצאה של תקיפה אווירית יש "הלם הכרוך באפקט מאגי של כוח המגיע משמיים" (עמ׳ 96). בקיצור יש פה אפקט תודעתי.
5. אין סצינות פרידה קורעת לב, נוסח ספינות עמוסות חיילים המפליגות ללב הסכנה מן הנמל.
6. "החימוש המומחה המדויק מצמצם מאוד את הנזק הסביבתי" (עמ׳ 97).
7. השיקול הראשון במעלה הוא "חיסכון בחיי לוחמים. מרגע שחברה הפסיקה להיות מסוגלת לחנך להקרבה ולא רוצה לחנך להקרבה, נוח לה יותר בהפעלה הזו. האם זהו תמיד הדבר הנכון לנו?" (עמ׳ 97).
כך למשל, תיאר כיצד פעל הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט, כשהיה מפקד יהודה ושומרון, בשנים 2005-2003. איזנקוט "החליט לבטל את הטנקים ואת הפעלת הכוח האווירי ביהודה ושומרון. הישגיו המבצעיים והמערכתיים היו משמעותיים. ברגע שטרוריסטים פלסטינים נפגשו במפגש עין, בקרב פנים מול פנים, עם לוחמים ישראלים חמושים באקדח בסמטאות הקסבה, ההרתעה הישראלית גדלה עשרות מונים מאשר בהפעלת מטוס F-16 ופצצה הנשלחת ממרחק" (עמ׳ 95).
אמנם, ציין, "הפצצה היתה מדויקת ויעילה בפגיעתה, אבל בהדרגה הם למדו להסתגל אליה, כמו במגמת ההתחפרות בתת־קרקע ובשיטות אחרות" (עמ׳ 95). כלל זה הוכח כנכון גם במלחמה הנוכחית. ישנם עימותים שבהם אין חלופה לתמרון היבשתי וחובה לשמר כוח יבשתי בסד"כ גדול יחסי, שיהיה כשיר וקטלני ביום פקודה.
כבר כחייל נכחתי בהרצאה שנשא הכהן אודות המנהיגות בכנס לזכר אל"ם דרור וינברג ז"ל שנערך בחטיבת הצנחנים. התרשמתי עמוקות מן הקצין המבוגר שתמך את דבריו לא בהגות צבאית ובדוגמאות ממעללי וכתבי טליק, רומל ונפוליאון (שחשובים גם כן), אלא מהמיתולוגיה היוונית וגדולי הפילוסופים של העת העתיקה.
ספרו התמציתי והכתוב היטב הוא דיון מאיר עיניים בשאלות יסוד בביטחון הלאומי, שמהדהדות גם כעת במלחמה הנוכחית.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
