הו, הנוסטלגיה...
וואו, מוזר לומר נוסטלגיה כשאת בסך הכל נערה צעירה בת 12 וחצי, אך הספר הזה הוא ספר ילדות מקסים.
כרגע, רגע לפני שהתיישבתי לכתוב את הביקורת הזו, חיטטתי בתוך כיסא הפסנתר שלי (הכיסא בנוי כך שיש את הבסיס, ועליו מתלבש כיסוי. מתת לכיסוי יש מרווח, ובו נמצאים תווים של מנגינות שלא ניגנתי מאז גיל שבע), ובתוך הכיסא, מה אני מוצאת? (מלבד התווים כמובן) - שני ספרי ילדים של מאיר שלו!
הראשון שאני רואה הוא "הגשם של סבא אהרן", שתמיד היה חביב עלי ביותר, והשני - "רוני ונומי והדב יעקב".
הו, איזה ספר.
למרות שהוא ספר ילדים, יש בו כל כך הרבה דברים שנערות בגילי יוכלו לצחוק בגללם! אני אביא כמה דוגמאות:
1. בלוח המודעות המופיע שם, ישנה מודעה: "למסירה. כלב שקט, מחונך, טוב עם ילדים. לפנות למשפחת בסקרוויל." אם לא הבנתם, קראו את "כלבם של בני בסקרוויל".
2. על אותו לוח מודעות ישנה גם מודעה: "למורה לעברית דרוש חטול סיאמי." אאוץ'.
כמובן שיש עוד, אבל אין לי כוח ורצון לכתוב אותן.
אם גם אתם, כמוני, קראתם את הספר כילדים, עשו לעצמכם טובה וחזרו אליו עכשיו. אתם רק תרוויחו.

נ.ב. סליחה על ביקורת לא מוצלחת במיוחד...

המשפחה של רוני ונומי היא משפחה מיוחדת, כי ההורים שלהן עובדים בגן חיות. הכל טוב ויפה, אבל בגן החיות אין דוב, ואבא שלהן כל כך רוצה דוב. רוני ונומי נחלצות לעזרה, ומוצאות לאבא שלהן דוב.

אחת הבעיות בספרים לילדים היא שצריך לספר אותם. כלומר, אנחנו כבר מבוגרים, ואין לנו סבלנות לקישקושים תינוקיים. וחוץ מזה, לפעמים הגרון כואב, והספר ארוך מדי ובכלל...
אבל הילדים לא מוכנים לוותר, וגם אם הם כבר למדו לקרוא, הם נורא רוצים סיפור מאבאמא.

מאיר שלו מודע לזה. הוא כותב לילדים, אבל כך שגם המבוגרים ייהנו. לכן יש בדיחות וקריצות שהילדים לא יכולים להבין, אבל המבוגרים ייהנו מאוד.

הספר מלא במשחקי מילים ובפעלים מומצאים, שילדים מאוד אוהבים. בת השבע שלנו לקחה את הספר לקריאה עצמאית. זה לא אומר שהיה לי שקט, כי כל כמה דקות היא באה עם משחק מילים חדש שמצאה בספר, ורצתה לחלוק את ההנאה. בת הארבע ביקשה שאקריא לה והאזינה בדממה. את משחקי המילים לא הבינה, אבל את העלילה ותיאורי החיות כן, והיא מאוד נהנתה.

ציטוט קטן להדגמה:
נומי סופלת חלב ורוני מצה מיץ
כי מיץ אף פעם לא מחליב
אבל חלב מחמיץ.
אמא ונומי ממתיקות בדבש, אבא ממתיק באמא
רוני כף חרדל שלמה מחרדלת פנימה.

כדי להבין את כל תמונה, יש צורך להיעזר בציור של יוסי אבולעפיה. בכלל - הציורים שלו מוסיפים מעל ומעבר לטקסט. הם עשירים בפרטים ובהומור משל עצמו. בת השבע ערכה "מדרש תמונה" כמעט על כל ציור.

חוויה של קריאה, לילדים וגם להורים.