( עמ' ראויים לציטוט - 326 ו - 350-351 )
" כולנו חלק ממשהו, משהו שהוא באמת גדול, אחדות שמקיפה הכול. הדבר החשוב הוא לא להילחם בזה אלא להבין את מקומנו בתוך המכלול. ברגע שאתה רואה את עצמך כחלק משלם, מרכיב ברור ביקום, שותף לאל שברא אותך, אתה מפסיק להיאבק בדברים כה רבים, מקבל אותם ואף מועשר על ידם. קבלו את העבר. לימדו מן הטוב שהיה חלק מן ההיסטוריה שלכם, שהאציל ורומם מעלה מעלה את הקרובים לכם. אל תילחמו, אל תתעקשו לטעון שנולדתם ללא שורשים. כל כך הרבה שנים מחייכם תאבדנה במאבק הזה, ובסופו תנחלו ממילא מפלה, כי את האמת לא מנצחים. רק כשמורשת האבות של מישהו משחיתה או משעבדת את הרוח האנושית, רק אז אדם חייב לקום ולהסתלק ממנה, ולפלס לעצמו נתיב שונה. זאת המורשת של אברהם אבינו.
קבלו את העובדה שיש בכם חלק נצחי שאותו אי אפשר להרוס. אין שום סיבה לפחד מן המוות, שום סיבה לפחד מן העתיד; כי תמיד תהיו חלק מהם, בדרך זו או אחרת. כל עוד אתם חיים, צרו את החרוז היפה, האישי של חייכם, חיים מלאי תבונה ונדיבות-לב. את החרוז הזה תשאירו מאחוריכם, והוא יצטרף לאותה מחרוזת המייפה את הגזע האנושי, את הזמן ואת ההיסטוריה.
אין סיבה גם להיאבק בגזע האנושי, בתרבויות אחרות, בגזעים אחרים. כל בני האדם חד הם, וכל אחד תורם את האמת שלו, אמת ייחודית שאין דומה לה. אין שום צורך שאמת אחת, תרומה אחת, תשלול את האחרות. כולנו – כל התרבויות, כל הדתות – איננו אלא מינים המצויים בסכנת הכחדה, כשהגזע האנושי צועד את העתיד בג'ינס, רולרבליידס, חולצות T מרופטות וווקמנים. אין שום סכנה בשונות. הסכנה היא דווקא בשעמום הנורא שבחתירה לאחידות, מפני שכך אנחנו משליכים אל התהום את מה שכל אחד מאתנו למד ואת מה שכל אחד מאתנו יכול לתרום. זוהי אחידות שהופכת את המחרוזת האנושית למחרוזת של חרוזי פלסטיק זולים, חיוורים וחדגוניים, המרשרשת סביב צווארנו כעניבת חנק, מנתקת את החמצן שלנו... הילחמו בניוון התרבות שלכם, הסביבה שלכם, הלאום שלכם והקהילה שלכם. הסירו את האבק מעל התכשיטים שבעליית הגג, אווררו את השלדים הטמונים שם – והישירו אליהם מבט. ותפסיקו לפחד. תבונה תבוא עליכם, מפני שיגעתם ומצאתם. יהיה שלום בחילכם, כי ה' עמכם. בצילו האבהי אתם חוסים ובטובו האימהי אתם שוכנים " - עמ' 350-351 מתוך מכתב אחרון שכתבה הסבתא (קתרין דה קוסטה)
