ביקורת ספרותית על Winnie-the-Pooh (PMC) (Puffin Modern Classics) מאת A.A. Milne
ספר מעולה

---

היש אדם שאינו מכיר את סיפורי פו הדוב? בין אם קרא את הספרים, בין אם צפה בסרטים או רק שמעו אוזניו בקצרה על הדמות.
כולנו תמימי דעים: פו הדוב הוא אייקון.
מה כה מרתק בדוב הצהבהב שבגרסאות הסרט הוא בעל חולצה אדומה ובספרים הוא עירום כביום היוולדו?
שנים רבות נבנו פילוסופיות ותיאוריות שונות סביב הספר בטענה כי אין הוא ספר ילדים נחמד ונעים לקריאה גרידא, אלא שיש בו מעבר, הרבה מעבר. עד כה התיאוריה המופרכה ביותר שיצא לי להחשף אליה הייתה שכל דמויות הספר למעשה חולות במחלות נפש שונות.
וכמובן הספרים המתארים את הפילוסופיות השונות של פו וניתוחיהן לא איחרו להגיע, החל מספרי פילוסופיה פשוטים שמתארים אך ורק את הפילוסופיה שפו כביכול חי אותה ועד פילוסופיות מעמיקות כמו הטאי צ'י של פו ואף ספרי עזר שמתנוסס עליהם השם: " איש העסקים פו הדוב"

מהו סוד הקסם של הספרים שמושך מבוגרים וצעירים כאחד? שהצעירים יכולים להבינם בדרך אחת והמבוגרים בדרך אחרת?

סיפור המסגרת מוכר לרבים מכם, הספר למעשה נכתב עבור בנו של א.א מילן, כריסטופר רובין, בעקבות דוב הפרווה שניתן לו בגיל שנה. וכך החלו להתווסף דמויות שונות לסיפור בשל בובות הפרווה השונות של הבן. [ שמוצגים עד היום במוזיאון באנגליה]
פו הדוב מתחבר לכריסטופר רובין ויחד עם שאר חבריהם עוברים הרפתקאות שונות ומשונות, משעשעות, מפחידות ונעימות.

קריאת ספר זה הייתה עבורי הזדמנות לקרוא את הספר בשפת המקור ולתהות על קנקנו, על מה המהומה? או שמא זו בעצם מהומה רבה על לא דבר?
התרשמותי הסופית היא שדווקא יש ויש על מה להתלהב. הדמויות כובשות לב, כל אחת בדרכה שלה וכשמתעמקים ודשים פעם אחר פעם בקורות חייהן של הדמויות ובאמירותיהן, ניתן דווקא למצוא אי-אילו הצדקות לטענה שיש בספר הזה יותר ממראית העין,שהוא לא רק ספר חביב לילדים ותו לא.
גם קורא מבוגר יכול להנות מחווית הקריאה ולסגל לעצמו תובנות משלו על הדמויות ומהלך העניינים, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים.

למשל. איה [Eeyore] העגמומי והקדרוני שרואה באופן תמידי את חצי הכוס הריקה, שחבריו באחת מסצנות הספר הראשון מנסים לשמח אותו ולהביא לו מתנות ליום ההולדת, משימה שכושלת בהתחלה ומתגלה כמוצלחת ביותר.
פו מחליט להביא לו באבחה של רגע צנצנת מלאה דבש אבל בדרכו לביתו של חברו הוא מחליט לנוח והרעב שמציקו מאוד גורם לו לסיים את הדבש. מה יעשה כעת? כיצד ילך בידיים ריקות לחברו? יקח את הצנצת איתו כמובן והצנצת תהיה צנצנת ששים בה דברים! רעיון כביר!
גם חזרזיר [Piglet] תוהה איזו מתנה להביא לחברו, ומחליט להגיש לו בלון יפה וגדול שהיה בביתו, אך אויה, בדרכו לביתו של איה חזרזיר מועד ומפוצץ את הבלון, אך אין זה מפריע לאיה לאהוב את המתנות שבאמתחתו ולשם שינוי פעם אחת בחייו לשמוח.

או כשמצטרף חבר חדש לחבורה בדמות טייגר, טייגר הקופץ המתמיד שקפיצותיו נמאסות על ארנב וארנב, ביחד עם פו וחזרזיר, מחליט ללמדו מעין לקח, שיגרום לו להפסיק לקפץ.
הוא מחליט לקחת את טייגר איתם לחקור ביער ושם להשאירו עד שיאבד ויום למחרת כשיבוא לקחתו הוא יהיה כה אסיר תודה שיבטיח לא לקפוץ לעולם. אבל מי שמכיר את סדרת הספרים ואת הלך רוחם, מבין שאמירה זה דבר אחד אך המעשה בפועל הוא דבר אחר, ובעצם קורה ההפך. והגילוי שארנב הוא זה שנאבד ואסיר תודה לטייגר במקום התוכנית המקורית של ארנב, גורם לקורא לצחקק ולהנות מהסיטואציה.

גם הדמות ממין נקבה אינה מקופחת כאן ואנחנו נגלה אותה בדמות קאנגה, האם הדאגנית, אמא תרזה, שדואגת לילדה השובב עד מאוד וסולד מתרופות [ אל דאגה, בהופעתו של טייגר בספר השני, הוא ידאג לאכול הכול].

בהחלט ספר שאף על פי שעלילתו פשוטה, הוא מסב עונג ומלמד שיעורים רבים, בין היתר ואולי השיעור החשוב ביותר: מהי ערכה של חברות אמיתית.
עוד נקודה חשובה לציון שלמרות שישנה הרגשה שהדמויות לא מפתחות אופי ונשארות במקומן, אין זה נכון, לפחות חלקית אין אמת בדבר. לדוגמא: בספר השני חזרזיר שידוע כפחדן גדול, עושה מעשה אמיץ מאוד וכך הוא מנפח מעט את דמותו הכביכול שטוחה.

דבר נוסף ,לעניות דעתי, שהופך את הספרים לייחודי הוא הפואמות של פו. פו ניחן ביכולת ליצור שירים ולשיר אותם, כל פעם הוא יוצר שיר חדש אשר מתאר את מאורעות היום בחינניות.

עד כדי כך היה ביקוש רב לשיריו של פו, שהוציאו אותם בהדורה נפרדת באנגלית, מהדורה המכילה אך ורק את השירים!

The more it snows (Tiddely pom),

The more it goes (Tiddely pom),

The more it goes (Tiddely pom),

On snowing.

And nobody knows (Tiddely pom),

How cold my toes (Tiddely pom),

How cold my toes (Tiddely pom),

Are growing.

[ גם איה ניסה את כוחו בשירה, אבל הבדל מפו, לא כל כך הלך לו וכתוצאה מכך, פו נשאר וישאר המשורר הבלעדי של הספרים!]

והינה דוגמית נוספת מן הספר, שתתרשמו:

I just came across it in the Forest. It was hanging over a bush, and I thought at first somebody lived there, so I rang it, and nothing happened, and then I rang it again very loudly, and it came off in my hand, and as nobody seemed to want it, I took it home, and"

"Owl," said Pooh solemnly, "you made a mistake. Somebody did want it."

"Who?"

"Eeyore. My dear friend Eeyore. He was--he was fond of it."

"Fond of it?"

"Attached to it," said Winnie-the-Pooh sadly.

So with these words he unhooked it, and carried it back to Eeyore; and when Christopher Robin had nailed it on its right place again, Eeyore frisked about the forest, waving his tail so happily that Winnie-the-Pooh came over all funny, and had to hurry home for a little snack of something to sustain him. And wiping his mouth half an hour afterwards, he sang to himself proudly:

Who found the Tail?

"I," said Pooh,

"At a quarter to two

(Only it was quarter to eleven really),

I found the Tail!"

הקטע לקוח מתוך הפרק שאיה מאבד את זנבו ופו מוצאו במקריות.

במאה אחוז לא רק לילדים!

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על Winnie-the-Pooh (PMC) (Puffin Modern Classics)