ביקורת ספרותית על מהירות החושך מאת אליזבת מון
ספר בסדר

---

פעם, באחד מהפורומים העוסקים בהריון ולידה, סיפרה אחת המשתתפות שהיא בעלת מום לבבי מולד, ושבאחת הביקורות אמר לה הרופא המטפל "היום כבר לא יולדים אנשים כמוך". הסיבה שלא יולדים היא שיש איבחון מוקדם, והריונות עם מום כזה מופסקים בשלב מוקדם. היא נפגעה עמוקות מההערה הזאת. היה ברור לה שחיים עם המום שלה, כולל פגישות תדירות עם קרדיולוג הם לא תענוג גדול, ועדיין אלה נראים חיים שראוי לחיותם, ולא כאלה שגוררים גזר דין של "לא יולדים כמוך".

אוטיזם היא לקות מולדת, בעלת שורשים פיזיולוגיים-נוירולוגיים הגורמת קשיים בתפקוד חברתי, בתקשורת ובוויסות חושי. הלקות מופיעה ברמות שונות, ולכן מכונה "ספקטרום". היום אבחון הלוקים בתסמונת קורה בסביבות גיל שנה וחצי או שנתיים, וטרם מצאו תרופה או טיפול עבורם. לו ארנדייל הוא אוטיסט-בתפקוד-גבוה, בעולם שבו לא יולדים יותר אוטיסטים בכלל. לא כאלה בתפקוד גבוה ולא בתפקוד נמוך. ההריונות שלהם לא מופסקים, חלילה, אבל אבחון מוקדם מאוד איפשר ללו ולבני דורו להגיע כולם לתפקוד הגבוה, ולאלה שנהרו ונולדו כעשור וחצי לפניו לקבל ריפוי מלא.

כאן מתחיל הסיפור הזה. זה לא סיפור מדע בידיוני, ולכן זה הפרט השונה היחיד. אנשים עוד נוהגים במכוניות משלהם, אבל הרבה פחות. רובם נוסעים בתחבורה ציבורית יעילה. יש תוכניות חלל מתפתחות אבל הן עמומות למדי. וכל המיקום העתידני בעשור כלשהו במאה העשרים ואחת נועד רק כדי לייצר עולם כמעט נטול אוטיסטים. אפשר לומר שלו וחבריו הם האוטיסטים האחרונים בעולם. כמו דון טילמן בספר "פרוייקט רוזי" גם לו הוא אדם עצמאי למדי, הוא עובד, הוא מטפל בעצמו, הוא גר לבד, והוא יוצר קשרים חברתיים מסויימים. במהלך הסיפור לו מגלה שיש אפשרות לריפוי האוטיזם שלו, וגם שלא כל האנשים רוצים בטובתו. התנודות האלה, בין טוב לי ולא טוב לי, בין נורמלי ולא נורמיל ומה זה נורמלי בכלל, הן אלה שיוצרות את העלילה. וכך גם התהייה של לו האם יש מהירות נפרדת לחושך ומה היא בעצם.

אוטיזם היא לקות מסתורית. בהגדרתה הסובל ממנה לא יכול לספר לאנשים אחרים מה הוא מרגיש בתוך תוכו. פסיכולוגים יגידו שאין לאוטיסט הבשלה מלאה של ה- mind ולכן הוא לא מצליח להבין שיש אנשים שהלך מחשבתם שונה משלו, להפנים מה הם יודעים ומה לא, ולהסביר את עצמו בהתאם לכך. זה לא קיים. לכן אוטיסטים לא כותבים ספרים, גם אם הם מוגדרים "בתפקוד גבוה". טמפל גרנדין שהגיע להישגים גבוהים כאוטיסטית, ואפילו קיבלה דוקטורט הוציאה ספרים העוסקים בזה, אבל אף שהיא חתומה על הספרים, היא לא באמת כתבה אותם. נדרש תיווך נוסף. הספר "מהירות החושך" כתוב ברובו בגוף ראשון של לו, וזה אחד הדברים שעושים אותו לפחות אמין. מצד שני, ספר על אוטיסט שמתמקד בחיצוניות שלו ובדברים שהוא עושה ואומר יהיה פשוט לא מענייו, אז איו לי ממש פתרון לזה. כריסטופר, הדובר של "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" היה יותר אמין בעיני. מצד שני קראתי אותו מזמן, ומאז קראתי לא מעט "ספרי אוטיסטים", אז אולי ההתרשמות שלי שונה.

לו מעלה את שאלת ההפרדה בין הלקות/תסמונת ובין האישיות. מאוד קשה לשים את האצבע מה קשור לליקוי, ומה הוא חלק מהאישיות הספציפית של האדם, ואינו בהכרח קשור. לו דייקן, נוטה לקבעונות, ישר מאוד, אוהב סיוף ומתייחס אליו כמו אל משימות העבודה שלו - זיהוי דפוסים. אם לו יעבור את הטיפול - מה מזה יישאר איתו ומה יילך? האם לו ללא אוטיזם הוא אותו לו? הוא לו משופר? הוא אדם אחר לגמרי? הבוס של לו חושב שלו יישאר עם כל התכונות החיוביות שלוף אלה שעוזרות בעבודה כמו זיהוי דפוסים ומציאת חוקיות ובלי הדברים השליליים הגורמים לו להיות מוזר כל כך, מוצף עצבית לעיתים קרובות כל כך. זה מה שהמעסיק חושב - נוכל להתייעל אם נחסוך את חדר הכושר, את החניה האישית ואת החדרים הנפרדים. לו חושב שזה לא עובד ככה, ושהיתרונות והחסרונות באים יחד. ובכן אם יתקנו את החסרונות, הא םבהכרח יפגעו ביתרונות?

עם כל העומק של השאלה, הספר עצמו פשטני מדי. הדמויות שטוחות מדי, רובן לא מעלות דילמות כי הן טובות בכל או רעות מהחל ועד כלה. העלילה מתגלגלת בנתיב מוכר והפי אנדי, והתשובות הניתנות מציגות סוג לא ברור של נצרות. אפשר לקרוא, אבל לא נפלתי מהרגלים.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על מהירות החושך