הכתיבה מוקדשת למי שנכנס חזק לספר שהוא קורא, לדמויות, שמתחבר אליהן ושלוקח ללב כל דבר ובאופן אישי מהספרים.
רק אגיד שבחיים זה לא קרה לי, בכל 31 שנותי כאדם קורא וכותב (מגיל חמש).

הספר של שרון יצחקי, עשרה קילו קוקאין.
אני לא אפרט קטעים מתוכו ולא אעשה ספויילרים, אני רק אגיד שבעמוד מסויים נקרעתי מצחוק, ושני עמודים אחרי זה בכיתי כמו ילד קטן והנחתי את הספר בצד, להירגע.

מה שכן, הסוף, גרם לי לבכות במשך דקות ארוכות.

היא נלחמה כמו אריה על החופש שלה, וכשנלקח ממנה, הפכה לשבר כלי.
מאדם לא תמים, אבל שרוצה להאמין באנשים, נשמה חופשית, הפכה, כדי לשרוד, לאדם גס ואלים במיוחד, ובעמוד שאחרי זה, שוב הפכה לעדינה, רגועה ואדם מקסים.

ספר לא קל ולא פשוט לקריאה, אבל לדעתי מלמד המון על החיים עצמם, על התמודדות עם המציאות, איך לצאת ממצבים הכי מסובכים שנראים לנו בלתי אפשריים שנצא מהם, והנה, עובדה, אפשר גם אחרת.


תיהנו.

מבלי לפגום בסגנון הסיפור, העלילה ומה שמסביב, ואם נתמקד אך ורק בנקודה הספציפית הזו, צורת הכתיבה, ומבלי לגלות פרטים עצומים מהספר, לפחות מנקודת המבט של "נטע" לגבי אביה, רם אורן עשה ממנה קצת פסיכית.

כשהיא פונה לאסף שרון, או פונה לרמט"כל ולרעייתו, גבי הנושא המשני שבספר, היא משתמשת במילה "אבא", במקום אבי, או אבא שלי.
בצורת הכתיבה הזו, זה נראה כאילו "אבא", כלומר האלוף עמוס גונן, הוא אבא של שניהם, במקום רק שלה.

מבחינתי, קו החקירה והמחשבה שבו הצליח אסף שרון לעשות הפרדה בין אהבתו לנטע, ובין החקירה של אבא שלה, לפחות בעניין החקירה, היה קשה להפריד בין החיים הפרטיים והחיים המקצועיים.

אני בתור קצין משטרה, בתור חוקר, היה לי מאוד קשה לשאת את זה שדווקא ני אחקור קרובים אליי או לאהובי.

הקטע הזה היה מעט דמיוני ולא מציאותי.

ספר נפלא בסך הכל, קראתי את כולו בעבר הרחוק, והשגתי אותו שוב.

קראתי בזמן קצר מאוד.

אחד הספרים הנדירים של ידידי אורי אהרנפלד.

מסופר בפירוט ובאופן אישי, ובחלקו מצמרר וקשה לקריאה.

ספר חובה לכל חייל קרבי המפרט על אהבת המולדת, שנאת האוייב, והרצון לשמור על הקיים, השלם והפרטי ש מדינת ישראל.