מאז גיל 5.

יש לי כמה קלסרים מלאים בחומרים, ודמיון מפותח במיוחד, ככה שאני יכול בקלות לכתוב ואני ממציא בשניות.

הפעם אשתף אותכם מנקודת מבט אישית לגמרי, ויש עוד הרבה קטעים כאלה, וכולם אמיתיים, לצד אלה שאני יכול להמציא.

אז הנה זה וכמובן שהערות יתקבלו בברכה:

באותם ימים הייתי מועמד לעבודה בתחום הביטחוני של מדינת ישראל, ונערכו מבחני התאמה שונים, לא פיזיים.

בלי קשר לעבודה הזו או האחרת, היה לי גבס על היד, למזלי לא היד הפעילה יותר.

הגבס הקשה על ההתנהלות היום יומית שלי, ולא יכולתי לעשות המון דברים, שלאדם הרגיל נראו הכי פשוטים ואלמנטריים שיש.

לקשור שרוכים הייתי קושר עם יד אחת, ומושך ומהדק את ה"אוזניים" של הקשירה, בשיניים.

להרים מגש עם אוכל לא יכולתי, אז הייתי מעביר כוס, ואז צלחת, ואז סכו"ם וכן הלאה, כי סירבתי לקבל כל עזרה שתפגע בעצמאות שלי, אבל יותר מזה, שתגרום לאחרים להפרעה במהלך חייהם הפשוט והתקין.

במשך כל יום מחדש, למדתי שאפשר ושיש המון אנשים, שהם למשל עיוורים או קטועי יד ורגל, ושהם מנהלים חיי משפחה וחברים, תקינים לחלוטין, ראומנם קצת יותר איטיים, אבל תקינים.

איך שקינאתי בהם.

היו לי בזמנו המון מכנסי ג'ינס, רובם ככולם היו עם כפתורים, ורק בודדים, כשניים מהם, היו עם רוכסן.

אימי שתחיה, הייתה היחידה שהרשיתי לה לעזור לי, בצורה כזו או אחרת ובכל יום מחדש, קיבלתי מכנסיים מגוהצים ונקיים, אבל רק את אלה שעם הרוכסן.

כשלא הצלחתי לכפתר את החולצה בצורה ישרה, מייד התפנתה אליי אמא, ורכסה את כפתורים החולצה.

עברו הרבה שנים מאז ותמיד כשאני נזכר בזה מחדש, עיני מתמלאות בדמעות, אבל אני גם מחייך.

העיניים מתמלאות בדמעות, משום שאני לא אוהב ולא מסוגל לשאת אפילו את המחשבה, שהעצמאות שלי תיפגע.

חרד קצת לפרטיות ולעצמאות שלי.

מאז אותם ימים, למדתי להעריך יותר את האנשים שסביבי, דווקא את אלה שלא קשורים בי בשום צורה.

לראות אישה המניקה את תינוקה, משוחחת בטלפון או עם חברתה באותו הרגע.

לראות איש המתנהל עם בנו, מלמד אותו לרכב על אופניו החדשים.

להביט במשמרות הזה"ב, שקיימות עד היום, ומתורגלות ע"י ילדים קטנטנים.

כולנו כאן זמניים, ואף אחד איננו מוגן מהסוף.

עשו שלום ואהבה, ולא מלחמה.

הפיצו חיוכים, תמיכה ועזרה לזולת, ולא את הרצון לנקום, להרע ולהתקטנן.

רועיקו