הספר הזה הוא כמו בירה כהה וקרה, שותים אותה לאט, ומהרהרים על נושאים כבדי משקל, ולבסוף נשאר טעם מיוחד בפה שלא בטוחים מהו בדיוק.
הספר מביא את הסיפור של תומס קובננט חסר האמונה, הסיפור של תומס קובננט יכול להיות הסיפור של כולנו, אדם בעל מודעות עצמית, עם יכולת בין אישית חסרה, הוא מסתובב בעולם מאוכזב מדברים שהוא פוגש ובמיוחד מעצמו. לפעמים זה קורה לכולם, יש אנשים שפשוט קמים בבוקר על רגל שמאל וכל היום שלהם נראה כזה. אבל לתומס יש בעיה קצת יותר חמורה, הוא מצורע, מוקצה, מורחק מהחברה ועקבות מחלתו גם משפחתו עוזבת אותו.
הסיפור כתוב כולו מנקודת מבטו של תומס קובננט, וזה הופך את העלילה לעמוקה, שחורה, אפלה, המטפלת בנבכי הנפש והפסיכולוגיה של אדם עם מוגבלות כה כבדת מציאות שהדרך היחידה שלו להתמודד עם העולם היא להשאב לעולם פנטזיה מכושף. בעולם הפנטזיה הזה להפתעתו הרבה של תומס קובננט הוא עדיין מצורע אך מכיון שאין מחלה כזו באותו העולם, גם הבעיות של המחלה נעלמות יחד איתה. בעולם המכושף, מוצא את עצמו תומס קובננט מתמודד פתאום עם מציאות אחרת שבה הוא יכול להשפיע על העולם ויש לו יכולות קסם שבאו אליו בזכות / בגלל מחלתו שבעולם שלנו, והוא נשאב בעל כורחו למאבק אדירים בין כוחות האדמה הטובים ולבין כוחות הרשע שמאיימים לכלות את העולם.
דונלדסון כותב על קורותיו של תומס קובננט חסר האמונה, בצורה מאוד מוחשית, הוא מתחבט יחד עם הדמות באינספור בעיות מציאותיות ובפנטזיות וזה נראה כאילו הקורא חווה יחד עם הדמות של תומס את הקשיים והאתגרים.
העלילה מתפתחת ומעבירה את הקורא בעולם קסום עם דמויות נפלאות וקסמים אדירים אך גם נתקלת בטריז בעקבות מחלתו של תומס שמפרש את הכל בעיניים שלו. וזה מרגיש לפעמים כמו תהום שאין לצאת ממנה. הסיפור הוא כבד ומתגלגל לאיטו לאורך קווי העלילה המופלאה של תומס קובננט חסר האמונה, אך העולם של דונלדסון מפורט ושלם ומלא בכל טוב אשר למרות האיטויות בקריאה הוא מעולה, קצת כמו טעם לוואי של בירה כהה.
תהנו...

מצטער לבשר - אך זהו אחד הספרים הבודדים שלא סיימתי מימי.
לדעתי התרגום הרג את הספר (וזה בעצם כל מה שאני זוכר ממנו), אולי אני אחפש אותו בשפת מקור ואולי אשנה את הביקורת אחרי הקריאה. ואולי לא
שורה תחתונה - לוותר (או לקרוא במקור)