***


שלא בפעם הראשונה, יש שיאשימו אותי בהיטפלות לטפל (הא! משחק מילים). אבל אני לא יכול להתאפק.

אז ככה. "אופיר טושה גפלה". מה זה? מה זה השם הזה? אופיר טושה, עדיין מוזר, אבל בסדר. אופיר גפלה, גם איכשהו. אבל איך שלא מסתכלים על זה, שליש לפחות מהשם של הסופר פשוט מיותר. תמוה. ובדיוק ככה, ההרגשה שלי מארבעת הספרים שלו שקראתי, שגם שליש לפחות מכל אחד מהם מיותר. אילו הייתי מדלג על כל עמוד שלישי לא הייתי מפסיד שום דבר. כי האיש חופר. חופר, חופר, ובאיזשהו שלב, כבר לא מעניינת אותך המטרה, כבר לא מעניין אותך הסיפור, כבר לא מעניין אותך הסוף, אתה רק רוצה שהספר ייגמר כבר, כי מה שנשאר לך ביד אלו עמודים שכתובים אמנם לא רע, אבל במין לשון חולמנית וגבוהה, צורמנית ופתלתלה, מלאה משחקי מילים קצת מטופשים (לגיבור קוראים עמנואל פיקנט, כן? ולאהובתו מונה גייגר. לא פשוט) ותיאורי תיאורים משמימים משמימים, שלפעמים חוזרים על עצמם פעמיים שלוש ויותר, אפילו באותו עמוד, כמו שיחה טלפונית עם ישישה מבולבלת באיזור עם קליטה סלולרית מקוטעת. גם אם יש משהו מעניין ברעיון הבסיסי בספר הזה ובספרים האחרים, צריך לשחות קילומטרים של מילים כדי להבין מה שהיה אפשר לעשות בצורה ישירה ומעייפת הרבה פחות.

אז די. אני עם גפלה גמרתי. אין לי כוח לשיט הזה.

****

לפני מספר שנים קראתי את ספרו הראשון של גפלה, 'עולם הסוף', אותו אהבתי על הכתיבה ועל המציאות ההזויה קצת בנוסח מורקמי שחצר. מאז הבטחתי לעצמי לחזור ולקרוא עוד ספרים שלו. לכן מה רבה היתה האכזבה לקרוא את 'מאחורי הערפל'. למעשה לא סיימתי אותו, משכתי בכל עד שליש הספר וזנחתי. הכתיבה הפכה מאולצת, העלילה כאילו הזויה קצת אבל אין את הקסם של עולם הסוף. הדיאלוגים לא אמינים וכך גם חלק מהדמויות והיחסים ביניהם. כנראה שלא אנסה עוד ספר של טושה גפלה.

ב'מאחורי הערפל' יש את כל מה שטוב בספרים של גפלה + משהו נוסף, שמצאתי לראשונה בספר הנ"ל, והוא: שהספר הצליח לגעת בנקודות רגישות ואישיות.

האמת היא שיש לי איזה חלום, והוא לשיר. יש לי עוד הרבה חלומות אחרים, המבוססים בין היתר על דברים שאני אוהב לעשות בשעות הפנאי, אבל זה עולה על כולם. תמיד חלמתי שאני מול במה, מוציא את כל האנרגיות שלי על המיקרופון, מוקף כולי בפרץ אדרנלין אדיר, הקהל מתרגש, ואנז אני שומע את דעתם של מספר אנשים על השיר.
תמיד עניין אותי מה אנשים יגידו על השירה שלי. אבל הנה הקטע המוזר: אף פעם לא שרתי מול אנשים. אפילו לא ליד קרובי המשפחה שלי. משהו באקט הזה נראה לי נורא פרטי ואישי וחשוף, שאני מרגיש מאוד מובך כאשר אני מבצע אותו. בטח מול אנשים שמכירים אותי יחסית טוב. וזו הסיבה גם, שבכל פעם שאני רואה תוכנית כזו או אחרת, שבסופה הרצון לשיר מול אנשים הולך וגובר, כבר למחרת בבוקר חוזרת אצלי תחושת הנסיגה לשיר מול אנשים ולפתח מזה מקצוע. כל פעם אני אומר: "זהו, אני נרשם לעונה הבאה של...", אבל בסוף זה לא קורה, והתירוץ שלי לכך, ביני לבין עצמי, הוא: "טוב, נו, הרי גיליתי מאוחר מדי שיש הרשמות לתוכנית, והן כבר נסגרו", למרות שידעתי טוב מאוד שאם באמת באמת הייתי רוצה, והייתי יודע שאני מוכן לעמוד בזה, הייתי מברר בזמן.
גם לכם יש בטח חלומות, שמכורח המציאות ומסיבות שונות, אתם לא מוצאים את הכוחות/הרצון/לא יודע מה שלכם, וכך אתם דוחים את הדבר עוד ועוד פעמים, עד שאפשר להאשים בזה רק את עצמכם.

הספר מגולל את סיפורם של 3 דמויות מרכזיות, שסיפוריהן ושאיפותיהן נקשרים בסופו של דבר זה לזה:
עמנואל פיקנט, גבר ישראלי שעובד כמאבטח בבנק - עבודה משעממת ביותר וממועטת בפעילות, המתאימה לאופיו המסתפק במועט של עמנואל, שמלבד אישה/בת זוג, ילד וחיית מחמד, לא שואף יותר לשום דבר אחר. וכשסוף סוף נראה שלפחות את הדבר הראשון ברשימה יש לו סיכוי לקבל, הדבר הזה חומק לו מול העיניים והופך אותו לאחוז שיגעון.
ארגמן, עוזרת הבית של דודתו של עמנואל, אדריאן. חולמת לשיר, אבל בעלה ושאר גורמים אחרים מביאים אותה לסגת מן החלום הקרייריסטי ולהתמסר לחיים הרגילים של זוגיות ומשפחה.
סקוטי, דמות בספר שאותו קוראת ארגמן, שגר בכפר באנגליה, מתאהב בבת הכפר בילי, והדבר היחיד שהוא כה רוצה הוא לקבל ממנה את האישור האמיתי לכך שזה הדדי, ומיסוד יחסיהם.

סיפוריהם של הדמויות מתערבבים זה עם זה, חודרים לעולמו של האחר, וגורמים לנו הקוראים לחשוב, בינם לבין עצמם: מהן השאיפות שלי? מה אני עושה על מנת להגשים אותן? האם זה באמת הדבר שיעשה אותי מאושר? ואם כן, על אילו דברים אצטרך לוותר על מנת לחיות את החלום?

הסיפור אפוף מיסתורין, כמו שהערפל, מוטיב האי-וודאות, אופף חלק מהסצנות. כמו בכל ספר של גפלה, יש בו צירופי מיקרים וצירופי אירועים שיד הגורל (וגם הרבה מחשבה) יצרה אותם. יש בו סיפורים גדולים מהחיים והרבה דימיון ויצירתיות. הכתיבה פיוטית ומסעירה, והדיאלוגים פשוט מרתקים וזורמים בצורה קולחת ומהירה כמו משחק פינג-פונג, וישר שוקעים אל תוכם. בקיצור - עוד עולם מרתק בנבכי מוחו של אופיר טושה גפלה...

מומלץ מומלץ מומלץ

כבר ממש מזמן שאני נמנית עם חסידיו של טושה-גפלה,
אני נהנית מהשנינות, מהכתיבה שלא עוברת סינון אבל עדיין לא בוטה באופן מכוער ומהדמויות שאף פעם לא מאכזבות.
זה גם לא סוד גדול שמבחינתי הקסם הרב שיש לספריו הוא הקו הבלתי נראה שבין דמיון למציאות.
ובלי לחלק לו כבוד רב מידי, הוא מזכיר לי בכל ספר מחדש מוריקמי קטן.

בספר הזה, פחות אהבתי את הגיבור האפור ויותר התחברתי לדמויות הצבעוניות הממלאות את חייו.
"דודתו" המזדקנת, המנקה ובעלה, החבר שלא יכול לחייך וכמובן גם את מונה המקורית (את השנייה הרבה פחות)
העלילה זורמת מאוד, והניואנסים בין הדמויות ובינן לבין עצמן מעוררות מחשבה.

מהי תשוקת החיים, ומשאלת הלב? ומה זה אומר עלינו?

מבחינתי גולת הכותרת של הספר הזה הינו הסיפור של בילי וסקוטי, שגם בקטעים החלשים של הספר, שיתר הדמויות אוכלות את עצמן (לשיר או לא לשיר?, להתרוצץ בפארק עם נעל ספורט וכו') ידעתי ששווה להמשיך כי הסיפור היה מרתק בעיני,
ושום מילה על החיבור שלו לעלילה המרכזית...

בקיצור, אני אהבתי ואוהבת וכנראה אמשיך לאהוב.

אופיר טושה גפלה התעלה על עצמו בספר הזה. מדהים, מענג, חווייתי, קראתי וממש היו ניצוצות בין הדפים לעיניים שלי. אני כל כך אוהבת את הכתיבה של הבן אדם הזה, מעריצה, הוא כובש אותי כל פעם מחדש.
הספר סוחף בכמה רמות. 1. הסיפור, העלילה עצמה, הדמויות - יש בהן כל כך הרבה חיים ואמת, כמה פעמים הייתי פשוט עם דמעות בעיניים כי הרגשתי שהספר כתוב עליי. ואולי זה הקסם של טושה, הוא מצליח לגעת באמצעות מילים, והעניין הוא, אני מאמינה שכל מי שיקרא - יהופנט וירגיש כמוני.
2. כל כך הרבה תובנות, ממש למדתי משהו על עצמי דרך הספר. כל כך חכם מצידו לכתוב ספר כזה. 3. התאורים, הדימויים של טושה, הם פשוט לא מהעולם הזה. הוא מטיב להשתמש במילים - ממש כמו רב-אמן, כמו מישהו שניתן לו במתנה שרביט קסם של מילים, והוא מוליך אותנו באמצעותו, באמצעות הכישרון שלו, לדרך כל כך מפליאה וקסומה, דרך עוצרת נשימה, הדמיון של טושה, זה גם משהו יוצא דופן ומיוחד.

אני ממליצה בחום לקרוא את הספר הזה. כל אחד צריך. ואני לא רוצה להתחיל ולספר על העלילה וכל זה, כי כל הקסם בספר הזה - שכל אחד יקרא,יראה ויבין אותו אחרת, וזה ישפיע עליו.
אני אומרת לכם, הוא קוסם !!!

מושלם מכל הבחינות, עלילה סוחפת, כולל סיום כמו שסיום צריך להיות
דמויות - להתאהב בהם אחת אחת. וגם עומק ורעיונות
מצאה חן בעיני היכולת של הסופר לצקת אווירה של מסתורין ועל טבעי לתוך ארועים מציאותיים.
הרבה זמן חיכיתי לספר כזה

אופיר טושה גפלה הוא סופר ישראלי מעורר התרגשות. הכתיבה שלו מדוייקת ומעורפלת כאחד. עולם הדימויים שלו עשיר והשפה חדה מאוד. קראתי את כל הארבעה שפירסם. כולם טובים מאוד. ממליצה עליו בחום. הוא מביא דמויות מרתקות ומצבי חיים מעוררי מחשבה. יש מעט סופרים ישראלים להערכתי שמגיעים לרמת המורכבות שהוא מביא.

ספר עם עליות ומורדות, הרבה כבדות מחד ומאידך חלקים כתובים בקלילות.חסר לי האיזון. ספר עמוס מאוד, ארוך ומתפתל מידי לטעמי. היו קטעים טובים יותר והיו פחות.

ספר פנטזיה די מבולבל.
שלוש עלילות מקבילות המחוברות ביניהן בסופו של דבר באופן די מלאכותי. לפחות שתיים מתוך השלוש הן פנטזיות לא מתקבלות על הדעת ודי משוגעות. הסיפור השלישי גם הוא נגמר בעזרת "דאוס אקס מכינה" - האל שיורד מן המכונה בטרגדיות היווניות ופותר את כל תסבוכות העלילה.גם כאן הטובים מתוגמלים והרעים סובלים או מתים.
אבל- הספר כתוב בשפה קולחת ובהירה. הוא קריא מאוד ולמרות עוביו נקרא די מהר.
מומלץ לטיסה של 5 שעות ויותר.