ביקורת ספרותית על להתראות, מתיו מאת ג'יין פלון
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 7 במאי, 2017
ע"י טורפת הקלמנטינות42


הספר הזה פשוט תקוע. בהתחלה מצאתי אותו תקוע בין שורת ספרי מבוגרים. במבוגרים הסיכוי ליפול על ספר דיכאוני גדול הרבה יותר, אבל לספר הזה, כמו לגיבורה, יש תחפושת מושקעת: כריכה יפה ותקציר מושך ומשעשע. מאהבת שמנסה להיפטר מהחבר שלה? נשמע כמו הבטחה להרבה צחוקים, אם מחפשים בנרות אפשר למצוא אפילו מסר פמיניסטי, של אישה שמשתחררת מניצול בדרכים יצירתיות.
אז המסקנה שלי, אחרי שנתקעתי בערך בעמוד 40, היא שמסר פמיניסטי אין שם. אולי יש, אבל כנראה צריך לעבור עוד 40 עמודים מייגעים עד שיתחיל התהליך. ואיך זה?
אז הסיפור בקיצור - הלן היא אישה בת 40 בערך (קראתי קצת מזמן), רווקה, שיוצאת עם מתיו, איש בן 60 בערך, הבוס שלה (היא בעצמה אומרת שזאת קלישאה) שנשוי עם 2 בנות. באיזשהו שלב הקשר ביניהם הופך להיות פחות כמו בני זוג ויותר הרגל, ובערך בשלב הזה מתגלה הקשר, מתיו עוזב את אשתו ועובר לגור עם הלן. כל הזמן הלן תוהה אם היא בכלל רוצה אותו, ובין לבין הם מנסים להסתיר את הקשר במשרד, הוא מתגלה וכו'. עד שם הגעתי, ולא מעט דברים הפריעו לי.
קודם כל, תכירו את הלן. היא אחת שזורמת עם החיים, אבל די מגזימה בזה. היא מתארת את עצמה כתחרותית, עם "פוטנציאל גבוה יותר ממה שמתבטא בעבודה" - ואם ככה איך היא הגיעה להיות מאהבת, שזה די חסר כבוד? אז ככה - מספרים שהיא בעיקר בילתה בשנות ה-20 וה-30 שלה, במקום לתכנן קריירה, למצוא בן זוג וכאלה. ככה היא מצאה את עצמה עובדת בעבודה שלא מעניינת אותה, למרות שלדעתה היא יכלה להיות יותר מזה. אולי קל לי להגיד, אבל נשמע שהיא הייתה לא אחראית ולא חשבה על דרך לבנות לעצמה עצמאות. אגב, גם עם מתיו היא פשוט זרמה. חשבתי בזמן הקריאה אם כדאי לקרוא את הסיפור כמשל - מה לא לעשות בשנות ה-30 שלי, כדי לא להידרדר לבור העמוק שהלן חפרה לעצמה. הלן גם סיפרה שבערבים שמתיו לא ביקר אותה, בדרך כלל היא נשארה בבית בודדה. נשמע שהאישה יודעת שהיא בבור אבל נשארת כדי לראות מה יקרה, אולי מקווה שכבר יהיה מאוחר מדי והיא לא תוכל לנסות (למצוא חבר חדש, עבודה חדשה). שוב, קל לי להגיד, ועדיין.
אחר כך היה גם הקטע שבו אשתו של מתיו עלתה עליו, הוא נזרק מהבית ועבר לגור עם הלן. הם מנסים להסתיר את זה במשרד, ומתחיל בלגן שלם, עד שמגלים שהלן היא המאהבת והיא הופכת למנודה. הקטע הזה היה מצחיק-עצוב: מצד אחד, היה די קורע לראות את המצבים המביכים שהם נקלעו אליהם, ובעיקר לראות איך במשרד (לפחות בעיני הסופרת) כולם מתנהגים כמו בכיתה ביסודי; מצד שני, היה קצת עצוב לראות ששום דבר לא באמת משתנה.
אז הספר הזה הפריע לי. בדרך כלל כשיש ספר טוב, כשאני מגיעה לנוח עם הספר, יש לי ציפייה חמימה כמו כשנמצאים במקום שבאמת אוהבים. עם הספר הזה, הרגשתי אחרת - המשכתי לקרוא בתקווה שישתפר, אבל הגיבורים תוארו כאילו הם שוחים בתוך דבש: ניסיון רפה, אין התקדמות מהמקום. ככה הרגשתי כשקראתי על מתיו שהיה תקוע בביתו עד שאשתו גילתה את הרומן שלו והעיפה אותו, ובעצם כל מה שהוא מחפש זו הרפתקה חדשה. או בעיקר על הלן, כמעט כל המעשים שלה: ההישארות בבית בערבים, הישארות בעבודה שהיא לא אוהבת, ובעיקר ההישארות עם מתיו כשהוא בא לגור איתה, גם כשהיא הבינה שהוא לא שווה את המאמץ. למי היא מחכה, למשיח?! אחר כך היא גם התחברה עם אשתו של מתיו, סופי, בעזרת שם וזהות בדויים. אז אפשר גם להוסיף לקורות חייה "חסרת חיים". לא המשכתי לקרוא אחרי זה, למרות שהובטח לי שתהיה להלן "אהבה אמיתית עם הבן של מתיו", אבל הלן עצבנה אותי ובעיקר אווירת ה"תקועים" בסיפור. בגלל נשים כאלה זן המניאקים כמו מתיו שורד ומשגשג.
בקיצור, ספר מאכזב. היה יכול להיות מאוד מצחיק, אבל בסוף מצא את עצמו שוב תקוע בשורת ספרים בספרייה.
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
גלית (לפני 9 חודשים)
בדיוק



2 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ