ביקורת ספרותית על מאה ימים של אושר מאת פאוסטו בריצי
ספר מעולה

---

לוצ'ו, גיבור הסיפור, הוא מאמן כדורמים שמנמן של קבוצה לא מוצלחת במיוחד שנאבקת להישאר בליגה. הוא בן 40, יש לו אישה שהוא אוהב ושני ילדים, ושני חברים טובים. אין לו תכונות יוצאות דופן ולא מוטיווציה להצליח במקומות שאף אחד לא ניסה, הוא אדם ממוצע בהחלט שלא כמו ליאונרדו דה-וינצ'י הגיבור שלו.
יום אחד הוא מגלה שיש לו סרטן קטלני בגוף (אני לא עושה ספויילר, זה כתוב בפרק הראשון) ונשארו לו מעט מאוד ימים לחיות לפני שהמחלה תפגע לו באיכות החיים. הוא מחליט לקחת את הזמן הזה ולהיות בו הכי מאושר שהוא יכול. האם הצליח? האם הצליחו לאפשר לו?
במקום להיות ספר פרידות מדכא של אדם בסוף חייו, הסיפור הזה כתוב בהומור ומשלב את תפיסת עולמו האופטימית של לוצ'ו עם הפדיחות שעשה בחיים, ועם הרצון שלו לצאת מהם במינימום נזקים.
לשמחתי, הספר חף מיקטש ניו אייג'י, ופונה את הקורא בכנות נוגעת ללב. צחקתי תוך כדי קריאה, הסתייגתי מחלק מהדברים והופתעתי מאחרים, ובעיקר - האמנתי והתרגשתי עם לוצ'ו ועם המחוות שעשה לאישתו וילדיו.
אה, וגם עשה לי חשק ליסוע לאיטליה ולהתאהב בשודד ים אמיץ ושרמנטי.

» ביקורות נוספות של תמר-מילים
» ביקורות נוספות על מאה ימים של אושר