בסך הכל ספר די מאכזב, היה לי קשה להבין את החלקים הראשונים שלו. כתיבה מאוד אקדמית, המון פורמליזציה והכנסה למסגרות, הרבה תחושה של הסתובבות במעגלים סביב - לא ברור לי מה, אבל כאמור לא הבנתי הרבה מזה, אז זאת כנראה אני. בסוף בסוף כשהיא מגיעה לתזה שלה - התגלות מצטברת - לא לגמרי ברור למה היה תריך את כל הרקע, שחלקו לא הכי רלוונטי. גם האבחנה המאוד חדה שהיא עושה בין התהליך ההיסטורי כהתגלות מצטברת לבין הרעיון של התהליך ההיסטורי כחושף רעיונות בתוך ההתגלות המקורית לא נראתה לי דרמטית כמו שהיא מציגה אותה. אבל אולי זאת שוב אני שלא מספיק מבינה בפילוסופיה. בסוף בפרק האחרון הטענה שלה שנשים יכניסו דיון לא פורמלי לדיון ההלכתי הכעיסה אותי ממש. גם המהותנות הבוטה, וגם - אם כבר לאורך הספר היו השוואות בין הלכה למשפט - למה לא להשתמש בזה כאן? האם כניסה של נשים לעולם המשפט כעורכות דין ושופטות יצרה שינוי דומה? אם כן - למה לא להביא ראיות לכך, שיחזקו את הטענה? אם לא - למה שהדבר יהיה שונה כשמדובר בהלכה? או שמא הנושא כלל לא נבדק ולא נחקר? אז מה הטעם לזרוק השערות בעלמא בנושא שיש אפשרות לחקור אותו ברצינות?

הספר מביע רעיונות שקל לי להסכים איתם (או עם רובם, לפחות), אבל עושה זאת לעיתים קרובות בדרך פשטנית מדי, מה שהופך את הספר הזה ליותר ספר נוער מאשר ספר למבוגרים. בכל אופן, הלוואי והיה לי אותו בגיל 14. הוא היה מקל עלי מאוד את ההתמודדות עם נושא מעמד האשה ביהדות שהטריד אותי עד בכי באותה תקופה.

שילוב מוזר בין עודף הסברים ופרשנות בחלק מהמקומות, מה שהיה יכול לעבור בהרצאה בע"פ אבל קצת מתיש בספר, לבין שימוש בז'רגון מקצועי ולא מספיק מפורש במקומות אחרים. הספר הגדיר ארבעה מצבים של יחס בין ההורה והילד והאופן בו יש לטפל בבעיות עבור הורה הנמצא בכל אחד מהמצבים האלו. מה שהפריע לי במיוחד היה שבסוף פרק 7 הובאה דוגמה איך שימוש במתודות שמתאימות למצב א' יכול להיות לחלוטין לא יעיל כשהמצב בפועל הוא ב'. הובאה דוגמה של ילד בן 8 הנוהג באלימות, של טיפול לא יעיל במצב, והובטחו תשובות לטיפול יעיל בפרק הבא. אבל הפרק הבא דן במצבים סופר-קיצוניים ובילדים גדולים יותר (שאפשר, למשל, להשאירם בבית לבד למספר ימים), והיה לחלוטין לא רלוונטי לילד בן 8 שמרבית לאחותו. בסופו של דבר, הספר נותן מענה בעיקר למצבים קיצוניים מאוד שדורשים תגובות קיצוניות. להורה הסטנדרטי שילדיו מתנהגים באופן סטנדרטי, הספר פחות יתרום. עם זאת, היו בו כמה תובנות מעניינות. לא בטוח ששווה לקרוא את כולו בשבילן.

התחלתי ונטשתי מהר מאוד. כן, הנושא מעניין, אבל הגישה של הסופר היתה בלתי נסבלת. אם לשפוט לפי ההקדמה והפרק הראשון נראה שזה בגדול הסיפור שהוא מספר: נער בן 16 נחטף ונרצח באכזריות ומקום קבורתו לא נודע עד עצם היום הזה. הרוצח הועמד לדין, אבל המדינה שלו, בריטניה, חיפתה עליו ודאגה להוציא אותו זכאי בדין. קרבנות הפרשיה לפי סדר חשיבות יורד:
1) הרוצח, רוי פאראן, גיבור מלחמה מעוטר, שהמדיניות הבריטית הגרועה במזרח התיכון דחפה אותו עד לנקודה שבה הוא הפך לרוצח. איש אומלל, קרבן של הנסיבות, למי מאיתנו לא יצא לרצוח נערים בני 16 שהעלו לנו את הסעיף לגמרי שלא באשמתנו.
2) הערבים בארץ ישראל, מאחר וההדים שפרשיית הרצח עוררה היו בין הדברים שהובילו לכך שהבריטים ויתרו על המנדט ועזבו את הארץ ובכך נסללה הדרך לטרגדיה של ערביי ארץ ישראל, כלומר הנקבה, כלומר חוסר ההסכמה שלהם לתוכנית החלוקה, הבחירה שלהם לפתוח במלחמה והתבוסה שלהם בה - בכל אשם אלכסנדר רובוביץ', שהלך ונחטף ונרצח לו ככה בלי התחשבות.
3) אח של רוי פאראן שנרצח ע"י הלח"י בפעולת נקמה, ככל הנראה בטעות, במקום אחיו הגדול.
4) אלכסנדר רובוביץ', רק בקושי אפשר להחשיב אותו לקרבן, בכל זאת מדובר בנער שבחר לעשות פעילויות טרור קיצוניות של הדבקת שלטים בעד הלח"י, הוא היה צריך להבין איך זה ייגמר.
5) המשפחה של אלכסנדר רובוביץ' שאיבדה בן ואח ונותרה ללא קבר וללא מידע על שעותיו האחרונות, אבל היי, הם גידלו נער שבחר להצטרף ללח"י וכאמור עסק בפעולות טרוריסטיות קיצוניות (הדבקת שלטים) אז זאת די בעיה שלהם שהם לא חינכו אותו טוב יותר.

המצחיק הוא שחיפשתי אחר כך מידע על הסופר וגיליתי שהוא היה נחשב לציוני נלהב. מה אומר, הרף לציונים בימינו כנראה נמוך מאוד.

קל מאוד להגיע למקורות רבים בימינו, עידן פרוייקט השו"ת ושות'. לפרש אותם ולהסיק מהם מסקנות, זה כבר סיפור אחר. אני כל כך לא מומחית בפסיקת הלכה, שלא בטוח שאני יכולה למתוח ביקורת, אבל בכל זאת אנסה להסביר את ההתרשמות השלילית שלי מהספר. האיזון בין שמרנות לחדשנות בהלכה הוא עדין מאוד. אחת הדרכים בהן הוא נשמר, היא שימוש בדרכים מקובלות הלכתית (כלומר שמרניות), כדי לחדש. בחלקים מסויימים בספר, המתודה היתה "ויכוח" עם פוסק הלכה שחי ופעל לפני מאות שנים. הקושיות שמקשה עליו פיוטרובסקי הן אנרכוניסטיות. אלו קושיות שלא היו יכולות להישאל בתקופה שבה חי ופעל הפוסק, שכן הלך הרוח אז היה שונה לחלוטין. להסיק מסקנות מכך שלפוסק, לכוארה, אין תשובות לקושיות האלו, זו לא דרך הלכתית מקובלת.