בדרך כלל איני נוהגת לקרוא אוטוביוגרפיות, וגם מספר הביוגרפיות שקראתי עד כה הוא נמוך מאוד. במקרה של ספר זה, הסתקרנתי. רציתי ללמוד, להרחיב אופקים, להעשיר את הידע. הנחתי שהקריאה בו תזרום, במיוחד לאור העובדה כי אחד החלקים בספר עוסק בהתנסויותיו המיניות של המחבר.
הספר הקזנובה מווילנה, מהמילה הראשונה ועד האחרונה, כולל הערות שוליים, הוא פרי עבודתה של המתרגמת והעורכת, ד"ר נטקוביץ'.
ראשית, אחרי רשימת התודות וההתייחסות ללבטים שקדמו לפרסומו של הספר, מופיעה ההקדמה. כאן ד"ר נטקוביץ' מתארת את הרקע ההיסטורי והביוגרפי של הטקסטים המובאים בספר, פותחת צוהר להבנת אישיותו של קובנר והתרבות בה צמח, ומרחיבה גם בנושא המחקר הספרותי וההיסטוריוני שנעשה על פועלו ודמותו של קובנר.
לאחר קריאה מעמיקה בדברים אלה, הקורא מתחיל את מסעו עם קובנר ממקום פנימי עמוק יותר, רלוונטי יותר. הספר כולל שלושה טקסטים אוטוביוגרפיים של מי שהיה אחת הדמויות הפרובוקטיביות של ההשכלה היהודית ברוסיה, במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. קובנר נכנס לתודעה של התרבות הרוסית בזכות ההתכתבויות שהיו לו עם דוסטוייבסקי, שכתב בתשובותיו לקובנר את המסה שלו על השאלה היהודית.
הטקסט הראשון הוא אוטוביוגרפיה משנת 1903, בה תיעד קובנר את חייו מגיל 4 ועד גיל 19 בערך. א"א קובנר נולד ב-1842 בווילנה, בירת ליטא. הוא היה בן למשפחה יהודית מרובת ילדים ודלת אמצעים, והוכרח ללמוד תלמוד. הוא נישא בגיל 17 לבחורה יהודייה בנישואי שידוך, ונולדה לו בת. הטקסט הזה, "מרשימותיו של יהודי", לא נקרא בקלות יתרה. קובנר מתאר את ילדותו והתבגרותו במשפחה ענייה מאוד, בקהילה יהודית דתית וסגורה. הוא מצביע על החסרונות והפגמים במשפחה ובחברה האורתודוקסית, אותה חברה שממנה הוא בורח כגבר צעיר, במטרה ללמוד מדעים ולהרחיב את השכלתו הכללית.
הטקסט התברר כלא קל במיוחד לקריאה. ראשית, כי קריאתי הייתה איטית מהרגיל בשל אופיו של הז'אנר, ושנית, ברמה הרגשית. לא קל ללמוד על היחס הנוקשה שקיבלו ילדים בזמנו; על האופן האחיד בו המורים בישיבה או במדרשה לימדו ילדים בני שכבות גיל שונות, וציפו מכולם להבין את המקרא והתלמוד באותה רמה; על חוסר רצונו של קובנר ללמוד לימודי דת וההכרח שהיה לו להסתיר את עובדת משיכתו לטקסטים "אסורים", כלומר חילוניים ואינטלקטואליים, אחרת היה נענש בחומרה; על העונשים הגופניים שהיו הרבנים משיתים על תלמידים "סוררים", כאשר גם לצאת מהדרשה דקה לפני הסיום נחשב כעבירה חמורה; על אמונות יהודיות מסורתיות, כמו האמונה לפיה הנפש תיטהר אחרי 300 טבילות בנהר - שכמעט הובילה למותו של הילד אברהם קובנר; ובכלל, על הקשיים הרבים שעמדו בפניו כמשכיל צעיר שערג להיפתח לעולם הגדול, להתקרב לתרבות המערבית מחוץ לרוסיה, ליצור קשרים עם צעירים כמוהו, ולפרסם את ביקורתו הנוקבת ודעותיו בתחומי היהדות המשכילית.
החלק השני, "ניצחונותי, היסחפויותי ומעשי קונדסותי", הוא טקסט אוטוביוגרפי של חייו הבוגרים של קובנר, שנטש את אשתו הטרייה ואת בתו התינוקת כדי לתור אחר חיים עצמאיים כמשכיל, ככותב וכגבר. חשוב לציין בהקשר זה כי קובנר ביצע מעילה בבנק שבו עבד, ומישכן תכשיט של חמותו, כדי לאפשר כלכלית את בריחתו עם בת זוג שאח"כ נישא לה. עבירה זו גרמה למאסרו והוא נשפט ונדון לגלות בסיביר, שלאחר תום תקופתה הוא המשיך בחייו ואף נישא שוב, כאלמן, לאשתו השלישית עליה הוא לא מרחיב את הכתיבה כלל ועיקר. טקסט זה הוא תיעוד מדוקדק למדי של חוויותיו המיניות לאורך שנות חייו הבוגרים, והרומנים המשמעותיים יותר שניהל, לדבריו. קובנר נמשך לנשים צעירות, לעתים ממש נערות, מהוגנות ומכובדות, נשואות בדרך כלל. הייתה לו מן הנאה פרוורטית לחזות בהן משילות מעליהן את סמלי הסטטוס: השמלות הצנועות, המחוכים וכיוצא באלה. הוא קרא לזה "ניצחון" ואת הנשים הוא כינה "קורבנותי". הקריאה בחלק זה זורמת וקלילה יותר מבחינת הסגנון, אך אינה נעימה מכיוונים אחרים: פעמים רבות קובנר הטריד מינית את "קורבנותיו", לעתים אף היה על סף האונס אם לא עבר אותו. תוך כדי כתיבתו על מעלליו המיניים, כיבושיו, חיזוריו, ניאופיו המרובים והאובססיביים - הוא מתייחס גם לאירועי חייו הרגילים, כמו לדוגמא העובדה שבתו מנישואיו הראשונים חיה עמו למשך תקופה ארוכה, או גילויה של אשתו ותגובתה לבגידותיו, או נדודיו בין הערים השונות ברוסיה, ליטא והסביבה. הטקסט איננו פורנוגרפי, אך מאוד גופני, גרפי ובוטה. נקודה שמדוברת באחרית הדבר, אגב, מעוררת אנטגוניזם נוסף כלפי דמותו כרודף שמלות: קובנר טרח, במרבית סיפוריו על הנשים הצעירות שכבש, להתפלא מאוד על עובדת התמסרותן אליו, להרים גבה נוכח היותן "קלות להשגה" ו"זולות" - שכן הוא היה נוהג לשלם להן תמורת חסדיהן; רובן המוחץ היה נשים נזקקות מאוד שהתמסרו לו תמורת פרוטות.
החלק השלישי הוא סיפור קצר הנקרא "האחת והיחידה - רשימה פסיכולוגית". קובנר חיבר סיפור שמושתת לחלוטין על חוויותיו האישיות עם נשים צעירות ממנו בהרבה. ישנו יסוד סביר להניח שהסיפור מתבסס על פנטזיה מינית שלו כלפי בתו, עובדה "שערורייתית" בפני עצמה. ברמה הספרותית, זוהי איננה יצירה טובה, אך היא מהווה רובד נוסף למבט אל תוך אישיותו של המחבר.
בשנות ה-60 לחייו קובנר היה חולה שיגרון, אשתו טיפלה בו כמיטב יכולתה, והוא המשיך לנסות מדי פעם לכבוש אישה צעירה זו או אחרת. הוא נפטר מסרטן המעי הגס בשנת 1909.
לבסוף מצורפת אחרית דבר בת כמאה עמודים. מסה זו היא למעשה מאמר אקדמי מעולם חקר הספרות, סוג של ניתוח מלומד מאוד של האוטוביוגרפיה של קובנר. אני מודה ומתוודה, שכמה שניסיתי, וכמה שהדגשתי לעצמי כי מדובר במאמר מבריק שיעמיק את הבנתי בטקסטים של קובנר, לא הייתי מסוגלת להמשיך את הקריאה מעבר ל-20 העמודים הראשונים. הקריאה "זרקה" אותי 15 שנים אחורה לערך, לימי היותי סטודנטית במדעי החברה והצורך להתמודד עם חומר עיוני אקדמי ושפה שלימה של מונחים ומושגים מעולם התוכן אותו למדתי. השפה התאורטית הגבוהה של דיסציפלינת מדעי הרוח עייפה אותי מהר, לדאבוני, ולמרות האינטליגנציה העצומה בה נכתב הטקסט וחשיבותו האקדמית, זנחתי אותו בתחושת דחיפות לעבור לקריאה בספר הבא.
שורה תחתונה: הספר מומלץ לאוהבי הז'אנר האוטוביוגרפי בלבד. הוא בהחלט חשוב ברמה ההיסטורית, הניתוח הספרותי מרתק אם כי אותי הוא עייף, התרגום מצוין.