“ארץ הפלאות נוסח שייקספיר לפני מספר שבועות פרסמתי כאן ביקורת על "הלילה השנים עשר" [ https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=109904 ] שגם אותו כתב שייקספיר. בביקורת זו בחרתי לעסוק במחזה אחר של שייקספיר " כטוב בעיניכם". שניהם בעלי תשתית ומאפיינים זהים. הסיפור מתחיל כאשר רוזלינד הנאווה מתוודעת אל איומו של דודה אשר נישל את אביה ותפס את כס המלכות. הוא מחליט לגרש את רוזלינד ורוזלינד המסכנה, בלווית אבן בוחן השוטה ודודניתה המסורה צילה, בורחים אל יער ארדן. לפני בריחתה רוזלינד מחליטה להתחפש לנער משרת בשם גנימד. זהו קו עלילה אחד אך שייקספיר אינו מתחקה רק אחריו, הוא מכניס גם קו עלילה משני שבו הקוראים פוגשים את אורלנדו. בן מלך בעצמו שאחיו הבכור רוצה להרגו ולכן הוא בורח אף הוא אל אותו יער אליו ברחו רוזלינד ופמלייתה. שני קווי עלילה שמצטלבים לקו עלילה אחד בהיפגשו עם רוזלינד המחופשת. חשוב לציין שאורלנדו פגש בדמותה הנשית של רוזלינד עוד לפני בריחת השניים, עקב דו קרב שנערך בינו לבין בכיר הלוחמים של אחיו. שם גם התרחשה התאהבותם ממבט ראשון. אורלנדו אינו מודע לכך שרוזלינד היא זו שעומדת לפניו והוא שופך בפני הבחור הצעיר את מצוקותיו בדבר אהבתו אל רוזלינד. כאן מתחילה מסכת משחקי אהבה שיוצרת רוזלינד. המשחקים הללו אינם תורמים בשום צורה לקידום העלילה. אדרבא, ניכר שכאשר כל הנוכחים מתכנסים להם ביער כאילו הזמן נעצר מלכת. עצירתו של הזמן מחזקת את הדעה בה אחז שייקספיר בקשר למהות הקומדיה. הקומדיה ,לפי ראות עיניו, היא אמצעי לשכוח מהמציאות היום-יומית שאינה מיטיבה עם האדם. זו מעין כניסה אל עולם אחר שבו אתה יכול לפרוק את כל בעיותיך, להסיר מעל ליבך את הדאגות ולעסוק בעניינים מבדחים, קלילים, שטותיים, שאינם הולמים בהכרח את טבע האדם בחיים השגרתיים שבמציאות. המציאות מחייבת התנהגות שבבסיסה דחיית סיפוקים והתנהלות לפי קוד התנהגות מסוים אך הקומדיה, שהיא מתירנית וסלחנית מטבעה, מאפשרת אימוץ דמות אחרת. זה מעין קרנבל זמני של פריקת עול והנאה עד להתפכחות והשיבה אל חיי השגרה המשמימים והקשים, לעיתים. זו אחת הסיבות למהות תחפושתה של רוזלינד. הכניסה אל עולם היער מאפשרת לה לזנוח את המאפיינים הנקביים, הנשיים והנוקשים שאימצה לעצמה משחר נעוריה ובמקום זאת להבליט תכונות אחרות שלא הורשו לנשים להבליטן במסגרת רגילה, כגון שנינות, פיקחות וערמומיות. כאשר רוזלינד מצויה בדמותו של גנימד היא מאפשרת לעצמה לחרוג מהנורמה ולהשתטות. להתפרק ולהשליך את כל היגון והעצב לטובת מהתלות ומצבים מגוכחים. היא מרשה לעצמה להתל באורלנדו המאוהב הנואש שחורט על העצים שירי אהבה עבורה. העובדה שרוזלינד נמצאת ממש לידו והוא אינו מודע לכך גורמת לרוח שטות לאחוז בה ולהציע לאורלנדו לרפאו ממחלת האהבה בה הוא לוקה על ידי כך שהיא תתחפש לאהובתו ואורלנדו יתחזה לגנימד. הריפוי יתרחש כשרוזלינד, המחופשת לגנימד, המחופש לה עצמה, ידחה את חיזוריו של אורלנדו וינהג עימו בקרירות והפכפכות. כך אורלנדו לא ירצה בה ואהבתו כלפיה תתקרר [ בפועל קורה ההפך, אורלנדו מתאהב ברוזלינד המחופשת עוד יותר. האקט המשחקי מגביר את אהבתו כלפיה עד שיגעון] מהות המשחק השנון שרוזלינד ממציאה אינו לגרום לאהובה לשכוח ממנה אלא בעצם לבדוק את טיב אהבתו אך אי מודעתו של אורלנדו לעובדה זו גורמת לשעשוע של רוזלינד. המשחקים הללו בין השניים גורמים לרוזלינד להיות האקטיבית ולהפגין אופי שונה לחלוטין מנשים בנות ימיה שנאלצו להיות כנועות ועדינות. התחפושת של רוזלינד מאפשרת לה להתפרע ולפרוץ מתוכה מאפיינים שלא היו מתקבלים בהבנה אילו הייתה עושה זאת במציאות אך מכיוון שהם באזור יער, אזור שהוא כמעין חלום, אז הכול מותר. היא בת חורין לחלוטין ונוהגת בהתאם להזדמנות הפז שניתנה לה. דמותה של רוזלינד היא דמות כובשת, לבבית שאילו הייתה אדם מציאותי, נדמה לי שהיינו מסתדרות לא רע בכלל. השנינות וחריפות השכל שהפגינה כבשו אותי כליל וגרמו לי להתלהב מהמחזה מאוד. למעשה, רק בשביל דמותה כדאי לקרוא את מחזה נפלא זה. רוזלינד אינה רק פנים יפות כפי שניתן לחשוב ברגע שבו אורלנדו מניח עיניו עליה וליבו מפעם בקרבו. יש בה מעבר ובעצם ישנו היפוך תפקידים כאן בינה לבין אורלנדו. בדרך כלל הגבר הוא הפעיל, הוא האקטיבי אך כאן רוזלינד היא היוזמת, היא מנתבת את העניינים כרצונה. היא לא כנועה, היא אישה חזקה, דעתנית ונהדרת. מה חבל שהחשיפה לדמותה מתבצעת במסגרת המעטה הגברי שאותו אימצה ולא בדמותה הנשית, החיננית. היא כמו חלום מתוק ולאחר שהכול מסתדר במקומו בשלום היא נאלצת לשוב לדמותה הנשית הסטנדרטית והכה יבשושית ומשעממת אשר מאפיינת נשים רבות בתקופתו של שייקספיר. עוד דבר שלא אהבתי במחזה זה, למרות שהוא כתוב כמיטב שפתו העשירה והמליצית של שייקספיר [בתרגומה של האחת והיחידה לאה גולדברג!] היא שלמרות שצמד העלילות מצטלבות ביניהן ויוצרות עלילה אחת אחידה, אין זו העלילה היחידה שבתוך המחזה. שייקספיר מפגיש אותנו עם דמויות משנה נוספות כמו הרועה סילביוס והרועה בה הוא מאוהב פבה. פבה אינה משיבה אהבה לסילביוס מכיוון שהיא מתאהבת ברוזלינד בחושבה שמדובר בגנימד. [נקודת דמיון נוספת בין שני המחזות של שייקספיר, גם בהלילה השנים עשר אוליביה מתאהבת בויולה בחושבה שהיא סנצריו] מלבדם יש איש החצר השוטה אבן בוחן והרועה אודרי. כל העלילות הללו מתארות סוגי אהבה שונים ומגוונים. סילביוס ופבה , אודרי ואבן בוחן הם מסמלים אהבה בין מעמדית, בעוד שאורלנדו ורוזלינד מסמלים אהבה שהיא בעלת מעמד זהה- שניהם מגיעים מעולם דומה, עולם מעמדי גבוה. על אף כשרונו הבלתי נדלה של שייקספיר לנתב בצורה חלקה ומרשימה בין העלילות מבלי לסבך את הקוראים ומן הסתם להציג בפניהם אמירה מעניינת וחשובה בדבר מהותה של האהבה על מגוון רבדיה, לעניות דעתי, עלילות משנה אלה בין האוהבים המשניים היא מיותרת. היה מוטב לו שייקספיר היה מתמקד באורלנדו ורוזלינד בלבד. עוד מאישיותה המעניינת והמרתקת של רוזלינד היה משביע את רצוני. יתר על כן, שייקספיר בנה כאן מחזה מצוין שמעלה שאלות כה רבות ומצליח להגדיר את הקומדיה כז'אנר שאינו נחות כפי שרבים נוהגים לחשוב. המחזה מערים שכבות על גבי שכבות של לבטים אנושיים ואף מציג שאלות פילוסופיות הכרחיות וחשובות על מגדר, מיניות, קשרים בין מעמדיים ואפילו מציג ביקורת חריפה על הרס עצים ורצח בעלי חיים. לדוגמא, חריטת אורלנדו חולה האהבה על העצים את שירי אהבתו, שחריזתם כה פשוטה וילדותית, מחזקת את העובדה שבא מן החצר, העולם המעמדי אל היער, שהוא עולמם של הפשוטים, הרועים שאינם יודעים נוחות היא ויומם מסתכם בעבודת כפיים קשה ומייגעת. על ידי הגעתם של אורלנדו ורוזלינד אל היער שני העולמות, המתועש והפשטני, מתנגשים. ניתן לראות זאת ביתר שאת בדיון המתנהל בין קורין, רועה, לבין אבן בוחן, שוטה החצר שהגיע עם רוזלינד, בדבר מהות עבודתם של הרועים. גם ז'ק המלנכולי תופס כאן חלק נכבד. הוא זה שבעצם מכניס את העולם המציאותי אל תוך העולם הרומנטי, החלומי והמענג של היער. השיבה אל היער אינה קסומה בנוכחותו של ז'ק המלנכולי העומד ברשות עצמו, אינו אוהב ואינו נאהב על ידי איש. הוא ניצב על זמני המסתכל ובוחן את המציאות מזווית עינו, מן הצד, ללא השתתפות פעילה במאורעות. הוא-הוא היחיד במחזה שאינו בעצם שייך אל העולם אותו בורא שייקספיר במחזה כי מי שאינו נאהב ואינו אוהב בעצם כאילו אינו חי. כאילו מעולם לא התקיים. זק המלנכולי אוחז בדעות חד צדדיות, פסימיות שצובעות את המחזה בכתמים של שחור אך רק לכאורה, בפועל, שייקספיר מקפיד להציג את דעותיו הנוקשות והמעציבות אודות אופיו של המין האנושי לצד רגעים יפים ומשמחים שמבטלים ונוגדים את השקפתו הדכאונית וחושפים בפני הקורא\ צופה את דעתו האמיתית של שייקספיר שאינו מזדהה עם דבריו של ז'ק. החיים אינם מורכבים משחור בלבד אלא מורכבים מצבעים רבים יותר. ניפוץ משנתו של ז'ק נעשית כאשר הוא שוטח בפני הנוכחים את המונולוג המפורסם שלו בדבר הנעורים והזיקנה, שתכליתם סבל אחד ואנוכיות, ותוך כדי דיבורו אורלנדו נכנס אל הבמה כאשר הוא נושא בידיו את אדם משרתו הקשיש והאהוב. סצנה זו מקטינה את משמעות דבריו של המלנכולי ואף מגחיכה אותם. זהו בעצם ייחודיותו של שייקספיר, מחזותיו, הגם אלה שיש בהם אלמנטים קומיים, אינם חפים מכל רצינות. כפי שכתבתי בביקורת על מחזהו האחר, הטרגדיה והקומדיה נמצאים בכפיפה אחת. לכן ניתן לראות אלמנטים טרגיים בקומדיות שכתב ומאידך, קומדיה בטרגדיות שלו, קומדיה שכל תכליתה לחזק את עוצמתה של הטרגדיה. שייקספיר שאב את השראתו ממגוון נרחב של יצירות ותאטרונים. בין היתר, שני מקורות ההשראה הגדולים שלו לכתיבת מחזותיו היו הקומדיה דל-ארטה והקומדיה המשכילית שבין השתיים עצמן ישנם קווי דמיון רבים. למרות ששייקספיר שאב השראה רבה ממקורות אלה הוא הקפיד לשנות דברים לפי רצונו. לדוגמא, בקומדיה דל ארטה עיקר ההתמקדות הוא באלמנטים הקומיים שנוצרו כתוצאה מהדמויות הליצניות כמו ארלקינו, דוטורה ופנטלונה. אומנם זוג אוהבים התקיים בהצגות התאטרון שהקומדיה דל ארטה העלו והן תאמו מאוד את רוח האוהבים אצל שייקספיר אך ההבדל המהותי היה ששייקספיר הגדיל את כמות האוהבים במחזותיו ואיפשר לרומנטיקה להיות לב-ליבם של מחזותיו הקומיים. מלבד זאת, הקומדיה דל ארטה התאפיינה בעיסוק תמידי במיניות, נוזלי גוף ותוצר הלוואי של חילוף חומרים באופן בוטה ומפורש. אצל שייקספיר הקומדיות הרומנטיות ניחנו בעידון מסוים. האהבות הן ענוגות ורוחניות בעיקר. אין מקום כמעט אצל שייקספיר לאהבות יצריות וגשמיות [ אולי מלבד דמותם של אבן בוחן ואודרי שאהבתם היא האהבה הארצית היחידה במחזה שתואמת את הלך הרוח של הקומדיה דל-ארטה] שכבות על גבי שכבות. שייקספיר מבקר את המבקרים, הוא יורה חיצים לכל כיוון ומציג בפנינו מנעד רחב של דמויות, מצבים, דעות ופרשנויות. הכניסה אל מחזותיו של שייקספיר היא משולה לכניסה אל מוחו שלו ומי לא היה חפץ בכך? להיכנס אל מוחו של המחזאי האנגלי בין הטובים בעולם, מחזאי שיצירותיו מטורפות ועשירות לא פחות מיצירותיו של הסטריקן והסופר לואיס קרול? מוחו של שייקספיר בורא לפנינו ארץ פלאות משלו שהחוקים החלים על העולם המציאותי אינם תקפים לגביה. אסיים את דבריי במונולוג מתוך המחזה המובא מפיו של ז'ק המלנכולי, מונולוג בין המפורסמים של שייקספיר, מונולוג נפלא בנפלאים [ אחרי המונולוג של שיילוק "מהסוחר מונציה"] שחקוק בתוכי לעד: "כל העולם הוא במה, כל הגברים והנשים רק שחקנים. יש להם יציאות ויש כניסות, וכל איש בימיו – הוא משחק שְלל תפקידים שונים, והמערכות שלו – שִבעה דורות. ראשית-כל – העולל, פועֶה, מקיא, מרטיב בזרוע האומנת. אחר כך התלמיד המתלונן, עם הילקוט שלו, פרצוף בוקר רחוּץ, זוחל כמו חלזון באי-רצון לבית-הספר. אז בא האוהב, גונח כמו כבשן, ומזמר בלדה בוכיה על גַבּותיה של אהובתו. ואז חייל, מָלא קללות מכל סוג ושפה, ועם זקן פנתר, לא יפגעו לו בכבוד, מהיר להתלקח ונדלק לריב, רודף אפילו בתוך לוע של תותח בועת סבון, שְמָה מוניטין. אז השופט, עם כרס עגולת שומן, כיס מדושן כסף שחור, מבט חמור, זקָן גָזוּר לפי הספר, פֶּה מלא באמרות שפר עם דוגמאות מודרניות; וכך הוא משחק את התפקיד שלו. בדור ששי המחזה עובר אל הישיש המטושטש, כחוּש בנעלי-בית, משקפיים על החוטם וארנק צמוד למותן, זוג מכנסיו שהוא שמר מימי העלומים תלוי עליו כמו שק, כי הצטמק הגֶזע, התכווץ הַקְּפִיץ; קולו, גברי רועם, הופך שוב לפַלְסֶט ילדון, עם צליל שורק ומצייץ. תמונה אחרונה מכל, אשר נועלת מחזה מוזר ורב-תהפוכות זה, היא ילדוּת שניה ושִכחה גמורה, נוֹן-שן, נוֹן-עין, נוֹן-טעם, נוֹן-כלום."”

“ארץ הפלאות נוסח שייקספיר לפני מספר שבועות פרסמתי כאן ביקורת על "הלילה השנים עשר" [ https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=109904 ] שגם אותו כתב שייקספיר. בביקורת זו בחרתי לעסוק במחזה אחר של שייקספיר " כטוב בעיניכם". שניהם בעלי תשתית ומאפיינים זהים. הסיפור מתחיל כאשר רוזלינד הנאווה מתוודעת אל איומו של דודה אשר נישל את אביה ותפס את כס המלכות. הוא מחליט לגרש את רוזלינד ורוזלינד המסכנה, בלווית אבן בוחן השוטה ודודניתה המסורה צילה, בורחים אל יער ארדן. לפני בריחתה רוזלינד מחליטה להתחפש לנער משרת בשם גנימד. זהו קו עלילה אחד אך שייקספיר אינו מתחקה רק אחריו, הוא מכניס גם קו עלילה משני שבו הקוראים פוגשים את אורלנדו. בן מלך בעצמו שאחיו הבכור רוצה להרגו ולכן הוא בורח אף הוא אל אותו יער אליו ברחו רוזלינד ופמלייתה. שני קווי עלילה שמצטלבים לקו עלילה אחד בהיפגשו עם רוזלינד המחופשת. חשוב לציין שאורלנדו פגש בדמותה הנשית של רוזלינד עוד לפני בריחת השניים, עקב דו קרב שנערך בינו לבין בכיר הלוחמים של אחיו. שם גם התרחשה התאהבותם ממבט ראשון. אורלנדו אינו מודע לכך שרוזלינד היא זו שעומדת לפניו והוא שופך בפני הבחור הצעיר את מצוקותיו בדבר אהבתו אל רוזלינד. כאן מתחילה מסכת משחקי אהבה שיוצרת רוזלינד. המשחקים הללו אינם תורמים בשום צורה לקידום העלילה. אדרבא, ניכר שכאשר כל הנוכחים מתכנסים להם ביער כאילו הזמן נעצר מלכת. עצירתו של הזמן מחזקת את הדעה בה אחז שייקספיר בקשר למהות הקומדיה. הקומדיה ,לפי ראות עיניו, היא אמצעי לשכוח מהמציאות היום-יומית שאינה מיטיבה עם האדם. זו מעין כניסה אל עולם אחר שבו אתה יכול לפרוק את כל בעיותיך, להסיר מעל ליבך את הדאגות ולעסוק בעניינים מבדחים, קלילים, שטותיים, שאינם הולמים בהכרח את טבע האדם בחיים השגרתיים שבמציאות. המציאות מחייבת התנהגות שבבסיסה דחיית סיפוקים והתנהלות לפי קוד התנהגות מסוים אך הקומדיה, שהיא מתירנית וסלחנית מטבעה, מאפשרת אימוץ דמות אחרת. זה מעין קרנבל זמני של פריקת עול והנאה עד להתפכחות והשיבה אל חיי השגרה המשמימים והקשים, לעיתים. זו אחת הסיבות למהות תחפושתה של רוזלינד. הכניסה אל עולם היער מאפשרת לה לזנוח את המאפיינים הנקביים, הנשיים והנוקשים שאימצה לעצמה משחר נעוריה ובמקום זאת להבליט תכונות אחרות שלא הורשו לנשים להבליטן במסגרת רגילה, כגון שנינות, פיקחות וערמומיות. כאשר רוזלינד מצויה בדמותו של גנימד היא מאפשרת לעצמה לחרוג מהנורמה ולהשתטות. להתפרק ולהשליך את כל היגון והעצב לטובת מהתלות ומצבים מגוכחים. היא מרשה לעצמה להתל באורלנדו המאוהב הנואש שחורט על העצים שירי אהבה עבורה. העובדה שרוזלינד נמצאת ממש לידו והוא אינו מודע לכך גורמת לרוח שטות לאחוז בה ולהציע לאורלנדו לרפאו ממחלת האהבה בה הוא לוקה על ידי כך שהיא תתחפש לאהובתו ואורלנדו יתחזה לגנימד. הריפוי יתרחש כשרוזלינד, המחופשת לגנימד, המחופש לה עצמה, ידחה את חיזוריו של אורלנדו וינהג עימו בקרירות והפכפכות. כך אורלנדו לא ירצה בה ואהבתו כלפיה תתקרר [ בפועל קורה ההפך, אורלנדו מתאהב ברוזלינד המחופשת עוד יותר. האקט המשחקי מגביר את אהבתו כלפיה עד שיגעון] מהות המשחק השנון שרוזלינד ממציאה אינו לגרום לאהובה לשכוח ממנה אלא בעצם לבדוק את טיב אהבתו אך אי מודעתו של אורלנדו לעובדה זו גורמת לשעשוע של רוזלינד. המשחקים הללו בין השניים גורמים לרוזלינד להיות האקטיבית ולהפגין אופי שונה לחלוטין מנשים בנות ימיה שנאלצו להיות כנועות ועדינות. התחפושת של רוזלינד מאפשרת לה להתפרע ולפרוץ מתוכה מאפיינים שלא היו מתקבלים בהבנה אילו הייתה עושה זאת במציאות אך מכיוון שהם באזור יער, אזור שהוא כמעין חלום, אז הכול מותר. היא בת חורין לחלוטין ונוהגת בהתאם להזדמנות הפז שניתנה לה. דמותה של רוזלינד היא דמות כובשת, לבבית שאילו הייתה אדם מציאותי, נדמה לי שהיינו מסתדרות לא רע בכלל. השנינות וחריפות השכל שהפגינה כבשו אותי כליל וגרמו לי להתלהב מהמחזה מאוד. למעשה, רק בשביל דמותה כדאי לקרוא את מחזה נפלא זה. רוזלינד אינה רק פנים יפות כפי שניתן לחשוב ברגע שבו אורלנדו מניח עיניו עליה וליבו מפעם בקרבו. יש בה מעבר ובעצם ישנו היפוך תפקידים כאן בינה לבין אורלנדו. בדרך כלל הגבר הוא הפעיל, הוא האקטיבי אך כאן רוזלינד היא היוזמת, היא מנתבת את העניינים כרצונה. היא לא כנועה, היא אישה חזקה, דעתנית ונהדרת. מה חבל שהחשיפה לדמותה מתבצעת במסגרת המעטה הגברי שאותו אימצה ולא בדמותה הנשית, החיננית. היא כמו חלום מתוק ולאחר שהכול מסתדר במקומו בשלום היא נאלצת לשוב לדמותה הנשית הסטנדרטית והכה יבשושית ומשעממת אשר מאפיינת נשים רבות בתקופתו של שייקספיר. עוד דבר שלא אהבתי במחזה זה, למרות שהוא כתוב כמיטב שפתו העשירה והמליצית של שייקספיר [בתרגומה של האחת והיחידה לאה גולדברג!] היא שלמרות שצמד העלילות מצטלבות ביניהן ויוצרות עלילה אחת אחידה, אין זו העלילה היחידה שבתוך המחזה. שייקספיר מפגיש אותנו עם דמויות משנה נוספות כמו הרועה סילביוס והרועה בה הוא מאוהב פבה. פבה אינה משיבה אהבה לסילביוס מכיוון שהיא מתאהבת ברוזלינד בחושבה שמדובר בגנימד. [נקודת דמיון נוספת בין שני המחזות של שייקספיר, גם בהלילה השנים עשר אוליביה מתאהבת בויולה בחושבה שהיא סנצריו] מלבדם יש איש החצר השוטה אבן בוחן והרועה אודרי. כל העלילות הללו מתארות סוגי אהבה שונים ומגוונים. סילביוס ופבה , אודרי ואבן בוחן הם מסמלים אהבה בין מעמדית, בעוד שאורלנדו ורוזלינד מסמלים אהבה שהיא בעלת מעמד זהה- שניהם מגיעים מעולם דומה, עולם מעמדי גבוה. על אף כשרונו הבלתי נדלה של שייקספיר לנתב בצורה חלקה ומרשימה בין העלילות מבלי לסבך את הקוראים ומן הסתם להציג בפניהם אמירה מעניינת וחשובה בדבר מהותה של האהבה על מגוון רבדיה, לעניות דעתי, עלילות משנה אלה בין האוהבים המשניים היא מיותרת. היה מוטב לו שייקספיר היה מתמקד באורלנדו ורוזלינד בלבד. עוד מאישיותה המעניינת והמרתקת של רוזלינד היה משביע את רצוני. יתר על כן, שייקספיר בנה כאן מחזה מצוין שמעלה שאלות כה רבות ומצליח להגדיר את הקומדיה כז'אנר שאינו נחות כפי שרבים נוהגים לחשוב. המחזה מערים שכבות על גבי שכבות של לבטים אנושיים ואף מציג שאלות פילוסופיות הכרחיות וחשובות על מגדר, מיניות, קשרים בין מעמדיים ואפילו מציג ביקורת חריפה על הרס עצים ורצח בעלי חיים. לדוגמא, חריטת אורלנדו חולה האהבה על העצים את שירי אהבתו, שחריזתם כה פשוטה וילדותית, מחזקת את העובדה שבא מן החצר, העולם המעמדי אל היער, שהוא עולמם של הפשוטים, הרועים שאינם יודעים נוחות היא ויומם מסתכם בעבודת כפיים קשה ומייגעת. על ידי הגעתם של אורלנדו ורוזלינד אל היער שני העולמות, המתועש והפשטני, מתנגשים. ניתן לראות זאת ביתר שאת בדיון המתנהל בין קורין, רועה, לבין אבן בוחן, שוטה החצר שהגיע עם רוזלינד, בדבר מהות עבודתם של הרועים. גם ז'ק המלנכולי תופס כאן חלק נכבד. הוא זה שבעצם מכניס את העולם המציאותי אל תוך העולם הרומנטי, החלומי והמענג של היער. השיבה אל היער אינה קסומה בנוכחותו של ז'ק המלנכולי העומד ברשות עצמו, אינו אוהב ואינו נאהב על ידי איש. הוא ניצב על זמני המסתכל ובוחן את המציאות מזווית עינו, מן הצד, ללא השתתפות פעילה במאורעות. הוא-הוא היחיד במחזה שאינו בעצם שייך אל העולם אותו בורא שייקספיר במחזה כי מי שאינו נאהב ואינו אוהב בעצם כאילו אינו חי. כאילו מעולם לא התקיים. זק המלנכולי אוחז בדעות חד צדדיות, פסימיות שצובעות את המחזה בכתמים של שחור אך רק לכאורה, בפועל, שייקספיר מקפיד להציג את דעותיו הנוקשות והמעציבות אודות אופיו של המין האנושי לצד רגעים יפים ומשמחים שמבטלים ונוגדים את השקפתו הדכאונית וחושפים בפני הקורא\ צופה את דעתו האמיתית של שייקספיר שאינו מזדהה עם דבריו של ז'ק. החיים אינם מורכבים משחור בלבד אלא מורכבים מצבעים רבים יותר. ניפוץ משנתו של ז'ק נעשית כאשר הוא שוטח בפני הנוכחים את המונולוג המפורסם שלו בדבר הנעורים והזיקנה, שתכליתם סבל אחד ואנוכיות, ותוך כדי דיבורו אורלנדו נכנס אל הבמה כאשר הוא נושא בידיו את אדם משרתו הקשיש והאהוב. סצנה זו מקטינה את משמעות דבריו של המלנכולי ואף מגחיכה אותם. זהו בעצם ייחודיותו של שייקספיר, מחזותיו, הגם אלה שיש בהם אלמנטים קומיים, אינם חפים מכל רצינות. כפי שכתבתי בביקורת על מחזהו האחר, הטרגדיה והקומדיה נמצאים בכפיפה אחת. לכן ניתן לראות אלמנטים טרגיים בקומדיות שכתב ומאידך, קומדיה בטרגדיות שלו, קומדיה שכל תכליתה לחזק את עוצמתה של הטרגדיה. שייקספיר שאב את השראתו ממגוון נרחב של יצירות ותאטרונים. בין היתר, שני מקורות ההשראה הגדולים שלו לכתיבת מחזותיו היו הקומדיה דל-ארטה והקומדיה המשכילית שבין השתיים עצמן ישנם קווי דמיון רבים. למרות ששייקספיר שאב השראה רבה ממקורות אלה הוא הקפיד לשנות דברים לפי רצונו. לדוגמא, בקומדיה דל ארטה עיקר ההתמקדות הוא באלמנטים הקומיים שנוצרו כתוצאה מהדמויות הליצניות כמו ארלקינו, דוטורה ופנטלונה. אומנם זוג אוהבים התקיים בהצגות התאטרון שהקומדיה דל ארטה העלו והן תאמו מאוד את רוח האוהבים אצל שייקספיר אך ההבדל המהותי היה ששייקספיר הגדיל את כמות האוהבים במחזותיו ואיפשר לרומנטיקה להיות לב-ליבם של מחזותיו הקומיים. מלבד זאת, הקומדיה דל ארטה התאפיינה בעיסוק תמידי במיניות, נוזלי גוף ותוצר הלוואי של חילוף חומרים באופן בוטה ומפורש. אצל שייקספיר הקומדיות הרומנטיות ניחנו בעידון מסוים. האהבות הן ענוגות ורוחניות בעיקר. אין מקום כמעט אצל שייקספיר לאהבות יצריות וגשמיות [ אולי מלבד דמותם של אבן בוחן ואודרי שאהבתם היא האהבה הארצית היחידה במחזה שתואמת את הלך הרוח של הקומדיה דל-ארטה] שכבות על גבי שכבות. שייקספיר מבקר את המבקרים, הוא יורה חיצים לכל כיוון ומציג בפנינו מנעד רחב של דמויות, מצבים, דעות ופרשנויות. הכניסה אל מחזותיו של שייקספיר היא משולה לכניסה אל מוחו שלו ומי לא היה חפץ בכך? להיכנס אל מוחו של המחזאי האנגלי בין הטובים בעולם, מחזאי שיצירותיו מטורפות ועשירות לא פחות מיצירותיו של הסטריקן והסופר לואיס קרול? מוחו של שייקספיר בורא לפנינו ארץ פלאות משלו שהחוקים החלים על העולם המציאותי אינם תקפים לגביה. אסיים את דבריי במונולוג מתוך המחזה המובא מפיו של ז'ק המלנכולי, מונולוג בין המפורסמים של שייקספיר, מונולוג נפלא בנפלאים [ אחרי המונולוג של שיילוק "מהסוחר מונציה"] שחקוק בתוכי לעד: "כל העולם הוא במה, כל הגברים והנשים רק שחקנים. יש להם יציאות ויש כניסות, וכל איש בימיו – הוא משחק שְלל תפקידים שונים, והמערכות שלו – שִבעה דורות. ראשית-כל – העולל, פועֶה, מקיא, מרטיב בזרוע האומנת. אחר כך התלמיד המתלונן, עם הילקוט שלו, פרצוף בוקר רחוּץ, זוחל כמו חלזון באי-רצון לבית-הספר. אז בא האוהב, גונח כמו כבשן, ומזמר בלדה בוכיה על גַבּותיה של אהובתו. ואז חייל, מָלא קללות מכל סוג ושפה, ועם זקן פנתר, לא יפגעו לו בכבוד, מהיר להתלקח ונדלק לריב, רודף אפילו בתוך לוע של תותח בועת סבון, שְמָה מוניטין. אז השופט, עם כרס עגולת שומן, כיס מדושן כסף שחור, מבט חמור, זקָן גָזוּר לפי הספר, פֶּה מלא באמרות שפר עם דוגמאות מודרניות; וכך הוא משחק את התפקיד שלו. בדור ששי המחזה עובר אל הישיש המטושטש, כחוּש בנעלי-בית, משקפיים על החוטם וארנק צמוד למותן, זוג מכנסיו שהוא שמר מימי העלומים תלוי עליו כמו שק, כי הצטמק הגֶזע, התכווץ הַקְּפִיץ; קולו, גברי רועם, הופך שוב לפַלְסֶט ילדון, עם צליל שורק ומצייץ. תמונה אחרונה מכל, אשר נועלת מחזה מוזר ורב-תהפוכות זה, היא ילדוּת שניה ושִכחה גמורה, נוֹן-שן, נוֹן-עין, נוֹן-טעם, נוֹן-כלום."”