מקסים גורקי היה סופר רוסי וסוציאליסט שביטא זאת רבות בכתיבתו, שכן להבדיל מסופרי רוסיה הגדולים שגיבוריהם היו תמיד בני המעמד הגבוה, גורקי כתב דווקא על בני המעמד הנמוך, על הפועלים, הסוחרים ועלובי החיים שלא שפר עליהם מזלם.

באוסף סיפורים אלה שכתב בצעירותו הוא מטיב לתאר את הטבע האינסופי על מרחביה של רוסיה, הערבות והים. גורקי מספר דרך עיני המאזין לאגדות וסיפורים שמסופרים סביב המדורה בחשכת הלילה.
על לב אנושי שממשיך לבעור אי שם בערבה האינסופית, על האיש שאביו היה נשר ולא מצא את מקומו, ועל ההוא שהבטיח ליצאנית שיתחתן איתה ובסוף שקע בשתייה.
סיפורים שמבטאים את רחשי הלב ותאוות האדם באשר הוא. אווירת הסיפור הזכירה לי את "והיום איננו כלה" של אייטמטוב צ'ינגיס.

במאמר מוסגר: מקסים גורקי התפעם משירתו של משוררנו חיים נחמן ביאליק שהתוודע אליו דרך תרגומי ז'בוטינסקי לרוסית ובעקבות כך פעל גוררקי, שהיה מקורב לשלטון, לסדר לביאליק אשרת יציאה מברית המועצות. יכול להיות שהעם היהודי חב לו את שרידותו הפיזית והרוחנית של ביאליק.

'כנפיים' זכה, כפי שמציינת העורכת המדעית ויוזמת התרגום לעברית, בכבוד להיות הרומן הראשון בהיסטוריה המודרנית שמהלל את האהבה החד-מינית. זהו רומן הגותי קצר שיצא לאור ברוסיה הצארית בראשית המאה ה-20, ובמחברו אשר נמנה על גיבורי תור הכסף של השירה הרוסית, דבק הכינוי "אוסקר ויילד הרוסי".
הנושא מרתק, ויש בספר כמה רגעים יפים מאד, אבל הוא סובל משתי בעיות: האחת, כרומן חניכה הוא קצר מדי. אנחנו נוכחים בשלוש תקופות סמוכות בחייו של הנער ואניה: המעבר מהפרובינציה לחיים בפטרבורג העשירה והתרבותית עם קרובי משפחה בורגנים משועממים; חופשת קיץ המתרחשת באזור כפרי על הוולגה בקרב משפחה מסורתית; ולבסוף מסע ארוך באיטליה בחברת בוהמיינים ואינטלקטואלים. בכל אחת מהתקופות אנו מקבלים מספר הצצות לתמונות קצרות, שלתחושתי לא צברו סביבן נפח אפי משמעותי. יחד עם זאת, עורכת הספר דווקא מהללת במבוא את הסגנון הקוזמיני כסוג של אימפרסיוניזם ספרותי, המטרים את המונטאז' הקולנועי. הבעיה השניה היא עודף באידאולוגיה: הגיבורים ההומואים בספר עסוקים בהצהרות בומבסטיות על היותם יורשי ההלנים הקדומים, על אורח חייהם שבניגוד למונותאיזם היהודי סגד ליופי על גילויו הגופניים והרוחניים. קוראי הספר יוכלו למצוא בו אין ספור אזכורים מן המיתולוגיה היוונית, ושפע הערות משל המתרגם והעורכת על הרמיזות לאפלטון וסוקרטס. באזניי המודרניות זה נשמע היום כאפולוגטיקה, בייחוד לאור קושיו הבולט של הגיבור ואניה להשלים עם הגילויים הגופניים של האהבה, בין אם מדובר בשרותי זנות גברית בבית מרחץ, או בהתמזמזות בין השיחים בכפר בין גבר לאישה. מתרגם הספר, באחרית הדבר המצורפת, שולל את הטענה לעודף אידאולוגיה וטוען שגם המשורר הנודע אלכסנדר בלוק שלל אותה והדגיש דווקא את הסגולות הפואטיות של הרומן.
חבר טען פעם באזני שמה שמייחד לעיתים אינטלקטואלים רוסים הוא מידת הניתוק המופגן שלהם מהשכבות החברתיות הנמוכות יותר, ניתוק שכולל ניכור מכל אחריות שהיא על החברה, ועלול ללבוש גם צורה של בוז אליטיסטי ומסתגר. כמעט כראי לטענה הזו, גיבורו של הספר, שנקעה נפשו מהאפרוריות הבורגנית, מתלבט בין סביבה שמרנית כפרית של חסידי כת דתית נרדפת שפרשו מן הכנסיה הפרבוסלבית, רואים במנהיגיה את נציגי השטן עלי אדמות ומתגאים בהילכותיהם הסגפניות, לבין בוהמה דקדנטית אמידה שאינה עובדת למחיתה, נפגשת בסלונים/מוזיאונים/תאים באופרה, בוהמה שבפועל מהגרת לאיטליה וסוגדת לתרבות המערב-אירופית, ודנה מבוקר עד ערב בוואגנר, מטרלינק, סנקה וגולדוני. אלה שני עולמות שאין ביניהם כל קשר, מלבד אולי השורשים היווניים הן של הכנסיה האורתודוקסית והן של התרבות האירופית. ייתכן שזה מתאים לזמן והמקום בו נכתב הספר- כעשור לפני המהפכה הבולשוויקית, שחרתה על דגלה את ההפך הגמור. ובאמת, עם שינוי הטון התרבותי ברוסיה לאחר חילופי המשטר, נדחק קוזמין לשוליים. בשנת 1928, שנים ספורות לפני ההוצאה הסופית של הומוסקסואליות מחוץ לחוק הסובייטי, התקיימה הופעתו הפומבית האחרונה והמרעישה באוניברסיטה של לנינגרד, הופעה אשר נזכרה לימים ע"י עד ראייה כ"ההתייצבות האחרונה של ההומואים של פטרבורג".
התרגום של פטר קריקסונוב יפה, ומצליח גם להיות קריא בעברית וגם לשמור על טון רוסי קל.