“מחפשים ספר טוב להעביר את הזמן? מצאתם. לא יצירת מופת וניתן אפילו להגיד שישנם מותחנים מתוחכמים וטובים ממנו, אבל כשאתם ב"מצב כלוא" כמו טיסה או המתנה בלתי נגמרת בבית חולים או משהו דומה - זה הספר להעביר איתו את הזמן. ויש כאן הכל - הגזמה פראית בסכומי החיסול שעד הסוף לא ברור למה היא, סוכן עשוי ללא חת שגופו מצולק ויש לו חברים בכל העולם, סוכנת סקסית מדהימה וקטלנית... בקיצור הכל חוץ מספרות גבוהה. פשוט, צפוי, מצליח למתוח קצת לפעמים, כתוב נכון (פרקים קצרים) וקל לעיכול.”

“מכיוון שיש ברשותי אינספור ספרים לא קרואים, שרכשתי במיטב כספי (במבצעים צנועים), החלטתי שאני לא קונה ספר חדש עד שאני מנסה לבדוק מה בקשר למלאי שלי. בחלקם קראתי כמה עמודים כשעיקמתי את האף והחלטתי להניח אותם בצד (במיוחד שיש עוד כל כך הרבה מועמדים אחרים), חלקם אפילו לא נוסו. אז זה הכלל החדש, לתת צ'אנס של קריאת מאה עמודים לפחות, לפני שאני מניחה אותם בקרטונים המיועדים לתרומה. חלקם בהחלט ענו לכלל ש"מספיקים כמה עמודים כדי להבין שזה לא זה, ומאה עמודים רק מגבירים את הסבל", אבל קיבלתי על עצמי את ההנהגה החסכנית החדשה. אני רוכשת ספרים חדשים בגלל ביקורת מתלהבת בסימניה, מאת אנשים שאני מסכימה עם דעתם בדרך כלל, ספרים של סופרים שאני אוהבת או נושא שמעניין אותי ואני מושפעת מתוכן הכריכה האחורית. מסתבר, ששלושת המדדים עומדים על כרעי תרנגולת מסיבות שאתם מבינים לבד. גם לספר הזה חזרתי לפגישה חדשה, אחרי קריאת למעלה ממאה עמודים בפעם הקודמת (לא נורא, יש שם הרבה הרבה עמודים), מבינה לבד שיצירת אומנות מדהימה לא תהיה כאן, אבל מתח ועניין כן. למרות שהספר נמצא תחת סוגת המתח, ניתן לשייכו לתת סוגה, הרפתקאות. בילדותי היו אלה קארל מאי וז'ול וורן. עכשיו אני פחות להוטה אחר הרפתקאות, אבל הבטחתי לעצמי לנסות שוב, אז לו יהי כן. גיבור הספר הוא סקוט הארוות', ודי ברור שהגיבור העשוי ללא חת כבר כיכב בכמה וכמה ספרים לפני הנוכחי (18, כך כתוב בכותרת המשנה של דף ההוצאה). לכן יש להסתמך על הרמזים שנותן לנו בראד תור, על ההיסטוריה שלו ויכולותיו המונומנטליות. בתחילת הספר נרצחים ארבעה מן האנשים המקורבים אליו, כולל אשתו אהובתו לה נישא רק כמה שעות קודם, והוא עצמו נחטף למורמנסק על ידי ארגון רוסי, אחרי שעונה קשות גם בארצות הברית וגם ברוסיה. באמצע הדרך, המטוס הרוסי, שמודבק משאריות, נופל ומתרסק והארוות ניצל כמעט ללא פגע. סביבו יש שלג אינסופי, קצת ציוד שאפשר להסב למטרות הצלה, כמה מחוטפיו מתים, אחד נשאר חי ובקיצור, לא מי יודע מה תנאים לחילוץ. אני מייעצת למי שבכל זאת יקרא את הספר, לעשות זאת תחת שמיכת פוך, אתם לא חייבים לסבול עם הגיבור. הוא משמש סוכן חשאי בכוחות אמריקאים מיוחדים, אתם לא. מכאן מתחילה ההרפתקה הגדולה שבה שותפים בקתת ציד עם צייד מת, מזחלת שלג, להקות זאבים, רופאה רוסיה טובת מראה, ארגון שכירי חרב רוסי שמנסה לצוד את הגיבור שלנו, מסוקים נופלים, לאפים טובי לב, ארגונים חשאיים אמריקאים שמנסים להציל אותו, ועוד ועוד. הספר, אגב, נטול רגש לחלוטין. גם בקטעים הנוגעים ללב, כביכול, של אבלו על מות אהוביו, הוא מפגין רגש פלסטי או עצי, או קר כשלג. ברור לכם, שאין פה הרבה היגיון, יש פה הרבה אומץ וגבורה ואנשים שעברו התעללות גופנית קשה ובכל זאת מתפקדים כאילו כלום (כשלי יש חתך באצבע אני סובלת, אבל זאת אני), ויש בספר המון סכנות, שבכישרון הישרדותי בלתי מובן, יכולים להן. והארוות אחראי למותם של עשרות אנשים בספר (כולל קרקוף). אבל ידידנו אינו מסתפק בהבסת האויבים, הוא רוקם נקמה אכזרית בכל מי שמשך בחוטים כולל נשיא רוסיה (חבל שזה לא פוטין אלא נשיא ספרותי בלבד). הנקמה כל כך הזויה והביצוע שלה לא סביר לחלוטין. אבל מי מחפש סבירות. דבר אחד סביר להניח, בתקופה הקרובה אני לא מתכוונת לקרוא עוד ספר בסדרה. מצד שני, כמה סקוט הארוות כאן ועכשיו היו עושים רק טוב למצבנו העגום.”

“ספר מתח מתחילתו ועד סופו,חשיפת רשתות טרור, המאיימות על מדינות אירופה,ואיך מתנהלים הדברים מאחורי הקלעים. מותח ומומלץ.”

“https://wp.me/p4kTCp-6d0 המתיחות הנוכחית בין ארצות־הברית לרוסיה סביב ריכוז כוחות צבא רוסיה סמוך לגבול המזרחי של אוקראינה, היכן שמתרחשת לחימה בין בדלנים רוסים לבין הצבא האוקראיני. המודיעין הצבאי האוקראיני אף האשים את רוסיה בכך שהיא מלבה פרובוקציות חדשות בכדי שתהיה לה עילה לשלוח כוחות צבא לאזור. בעקבות ריכוז הכוחות שוחח הנשיא האמריקני, ג'וזף ביידן, עם נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, והביע תמיכה אמריקנית באוקראינה למול התוקפנות המתמשכת של רוסיה בדונבאס ובחצי האי קרים. גם יו"ר המטות המשולבים, הגנרל מארק מילי, ניהל שיחה בנושא, הפעם עם מקבילו, הרמטכ"ל הרוסי ולרי גרסימוב, במהלכה והביע דאגה מריכוז הכוחות. המתיחות שימשה רקע מעניין לקריאת הספר "תגובה נגדית" (דני ספרים, 2020) מאת בראד תור, אנליסט לשעבר במשרד להגנת המולדת, שתיאר עימות חשאי בין האמריקנים לרוסים. הספר, ה־18 בסדרה שכתב תור אודות סוכן ה־CIA הקשוח סקוט הארוות, נפתח כאשר מטוס תובלה ובו צוות מיחידת עלית של הביון הרוסי התרסק במחוז מורמנסק. במטוס היה גם הארוות, שנחטף כנקמה על פועלו רב־השנים כנגד הרוסים. הצוות פשט על בית בניו־המפשייר, רצח את אהובתו וחבריו הטובים ביותר של הארוות וחטף אותו. לאחר ששרד את ההתרסקות, הוא נדרש לשרוד בטונדרה הקפואה במטרה לחצות בבטחה את הגבול פינלנד, וכמובן לנקום באלו שרצחו את היקרים לו מכל. הארוות, יוצא הקומנדו הימי של הצי האמריקני, "היה לוחם ביחידת אריות הים הרבה שנים" (עמוד 43). תחילה שירת "בצוות שתיים, המומחים ללוחמת חורף, וסיים בצוות שש. הוא לכד את תשומת ליבה של הסוכנות וביצע כמה עבודות עבורה" (עמוד 43). מדובר בגיבור מהסוג שאמריקה הישנה, השמרנית והרפובליקנית אוהבת לאהוב: אירי במוצאו, גבוה, חסון וכחול עיניים, שבא להציל אותה מכוחות הרשע (כמעט תמיד מדובר באותם רשעים) ויהיו אלה הסינים, האסלאם הקיצוני, הצפון־קוריאנים, וכמובן הרוסים. במקביל לבריחתו לעבר פינלנד נחת בשטח ההתרסקות צוות שכירי חרב רוסי שמטרתו לצוד אותו. בדומה לסרט "הנמלט", הורה מפקדו, גרסה רוסית של טומי לי ג'ונס מן הסרט, הורה לאנשיו "לערוך חיפוש מדוקדק אחר הרופא הנמלט בכל "תחנת דלק, בית מגורים, מחסן, חווה, לול תרנגולות, בית שימוש ומלונה" ברדיוס החיפוש שנקבע" (עמוד 95). רוסיה תוארה בספר כפי שהיא נתפסת בדעת הקהל האמריקנית. הרוסים "יזמו מהפכות, פלשו לשטחי אומות ריבוניות אחרות וסיפחו את שטחיהן, הפרו הסכמים בינלאומיים, רצחו עיתונאים ומתנגדי משטר, והתאמצו להשפיע מבחוץ על בחירות דמוקרטיות ותהליכים דמוקרטיים אחרים של מדינות אחרות" (עמוד 50). האסטרטגיה הרוסית, הכוללת מהלכים לא צפויים, חלקם צבאיים וחלקם במרחבים כמו המרחב הקיברנטי (התערבות בבחירות בארצות הברית מישהו?), הביאה למיצוי את יתרונותיה היחסיים של רוסיה ושמרה את נאט"ו על קצות האצבעות כשהיא עסוקה בלנחש מה תעשה. בדיוק איפה שפוטין רוצה אותם. סביר שכך הוא המצב גם במתיחות הנוכחית. ספרות ריגול שכזו, שהיא כמו אקטואלית, נוטה לתאר את האירועים כמתרחשים מתחת לפני השטח, בעומק הים והרחק מעין הציבור, ב"חתימה נמוכה". המטרה היא לטעת בלב הקוראים את התחושה כי ייתכן וכל שתואר בספר התרחש או יכול היה להתרחש במציאות. כך למשל, מפקד המצוד אחר הארוות, קולונל קאזימיר טֶפְלוב, המכונה "ואגנר", קצין לשעבר בכוחות המיוחדים של רוסיה. "טפלוב היה מעריץ נלהב של הרייך השלישי, ולפי השמועה הרווחת הוא בחר בעצמו את הכינוי המבצעי שלו, כהוקרה לאחד המלחינים האהובים ביותר על היטלר. קבוצת שכירי החרב הפרטית שטפלוב הקים נשאה אף היא שם זה" (עמוד 87). קבוצת ואגנר קיימת במציאות. זוהי מיליציה פרטית בבעלות המיליארדר יבגני פריגוזין, שמקורב לנשיא פוטין. בקבוצה משרתים בעיקר יוצאי יחידות מובחרות של צבא רוסיה, ובראשה עומד הגנרל דימיטרי אוטקין, שעשה את עיקר שירותו ביחידות הכוחות המיוחדים, "ספצנאז", של מינהל המודיעין הראשי של הצבא הרוסי (GRU). ממש כפי שציין תור, אוטקין, שהעריץ את הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, זכה בעקבות זאת לכינוי "ואגנר", ובהמשך זה הפך להיות כינויה של המיליציה כולה. לכאורה, מדובר בחברה פרטית אולם בפועל מדובר בזרוע נוספת של המודיעין הרוסי שמאפשרת לו לפעול ולשמר במקביל יכולת הכחשה. "הם היו "האנשים הקטנים והירוקים" של הקרמלין. המוני חיילי עילית לשעבר, אשר קיבלו שכר גבוה מאוד ונשלחו אל מחוץ למדינה, למקומות כמו סוריה, אוקראינה וחצי האי קרים, כדי לבצע את העבודה המלוכלכת של מוסקבה, בלי להותיר עקבות" (עמוד 87). ב־2018 הדפו 40 אנשי כוחות מיוחדים אמריקניים כוח משולב של מיליציות סוריות, איראניות וכן "כוח ואגנר", שניסה להשתלט על שדה הנפט קונקו שבשליטת האוטונומיה הכורדית. לאחר ארבע שעות, שבמהלכן ניהלו לוחמי כוח דלתא גם קרבות מטווחים קרובים, נסוג הכוח הסורי־איראני־רוסי לאחר שספג בין 200 ל־300 נפגעים. כדי לחזק את תחושת הריאליות, ספרים אלה נשענים על מפרט טכני, ביוגרפיות של דמויות, טכניקות קרביות ומיומנויות מקצועיות אמיתיות. אחד הספרים הבולטים בז'אנר הוא "המרדף אחר אוקטובר האדום" מאת טום קלנסי (הוצאת ספרית מעריב, 1987), בו טען ג'ק ראיין, בעברו "סג"מ בחיל־הנחתים" (עמוד 109) העובד כאנליסט ב־CIA, "שאוקטובר האדום מנסה לערוק לארצות הברית" (עמוד 95). ראיין נדרש להוכיח את נכונות התיאוריה שלו, ובשיאו של הספר התרחש קרב תת־ימי בין צוללות וקרב יריות בלתי נשכח בצוללת בין סוכן GRU לראיין. הסוכן "היה בפנייה כאשר פלט ראיין שישה כדורים. ראיין לא שמע את עצמו צועק. שני כדורים פגעו" (עמוד 302), והסוכן נהרג. ראיין לא היה גיבור כל־יכול אלא אנליסט שנדרש לשכלו החריף, למיומנויות שלמד בשעתו בנחתים, ולא פעם גם למזל, כדי להשלים את המשימה בהצלחה ולמנוע ממלחמת העולם השלישית מלפרוץ. השיטה הזו קיימת גם בסדרות טלוויזיה. לפני שנכנס לפוליטיקה יצר יאיר לפיד את הסדרה "חדר־מלחמה" שהציגה גוף בדיוני הדומה למטה לביטחון לאומי, שבראשו עמד רענן אורן (שגילם ליאור אשכנזי), אל"מ במילואים יוצא הצנחנים. במרכז הפרק השישי של הסדרה התקבל מידע שסגנו של נצראללה עתיד להיפגש בשעות הקרובות עם נציגי ממשל סוריים בבסיס צבאי בקרבת קוניטרה, ועלתה הדילמה האם לתקוף מן האוויר את הבסיס, ולהוכיח כי חזבאללה בקשר הדוק עם סוריה (היום זה כבר ברור לגמרי). כאשר התברר שבפגישה משתתף סגן הרמטכ"ל הסורי הפכה הדילמה למורכבת בהרבה. באחד הרגעים המותחים בפרק עמד מפקד היחידה, רענן אורן, עם אוזנייה, כשבצד השני של הקו קצין בכיר בצה"ל ("גבי, רגע" פנה אליו אורן, ויצר את הרושם שמדובר בגבי אשכנזי, סגן הרמטכ"ל דאז, והגביר את אמינות הסצנה), והתלבט אם לאשר את התקיפה. לבסוף הזהיר חילבי (שגילם ששון גבאי המצוין), קצין מודיעין בכיר, שאמנם רוב הסיכויים שהמהלך יצליח והסורים יימנעו מתגובה, אבל "האחוז האחרון זה מלחמה". אורן קיבל את עצתו והמליץ לראש הממשלה להימנע מתקיפה. גם כאן, כאמור, תואר אירוע ב"חתימה נמוכה". אין לדעת כמה "כמעטים" כאלה מתרחשים במערכת הביטחון בשנה נתונה. אחד הבולטים שבהם הוא המבצע שבו תקף והשמיד צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל גבי אשכנזי, את הכור הגרעיני הסורי ב־2007, מבלי שהפעולה תגרום לסורים לפתוח במלחמה. תור יודע לספר סיפור, אך הבעיה העיקרית בספרו היא שהוא נעדר כל תחכום. כל הפרטים על אמצעי הלחימה וכל האזכורים לאירועים שהיו באמת לא יעזרו אם בסופו של דבר הספר בעיקר הסתכם בגיבור־על חסר חולשות שמכה באויביו. האקשן, ואת זה הבינו כל גדולי הז'אנר ובהם קלנסי, הוא נחמד וכיפי לקריאה אבל רק אם מתחתיו ישנו רובד נוסף, איזו סדרת מהלכים מורכבת שמניע הגיבור, שמשמעותה נפרשת במלואה לעיני הקוראים רק בסוף הספר, או איזו תפנית חכמה של ממש. אחרת, כבר עדיף לצפות בזה על המסך. בשעתו כתב לפיד גם כמה ספרי מתח כמו "החידה השישית" (הוצאת קשת, 2001) שגיבורם היה ג'וש שירמן, שלאחר "השיחרור מגולני" (עמוד 8) הפך לבלש משטרה ובהמשך לבלש פרטי קשוח. שמענו עליך, אמרה לשירמן אישה בספר, "אתה לא דובי, אתה רוטוויילר. אתה שם את השיניים שלך במטרה שלך ואתה לא תעזוב עד שלא תקבל תשובות" (עמוד 172). קשה לכתוב ספרי בלש ברחובות תל־אביב (לפיד הצליח, אבל בקושי) והוא היה די ראשוני בז'אנר הבלש, אבל עם השנים ניסו גם אחרים ליצור בלש פרטי "כחול לבן". אחד מאלה שהצליחו הוא סופר שכותב בשם העט א. סלע. בספרו השני "ילד הקיץ" (ספרי ניב, 2020) נקלע הבלש הפרטי ברהמס (ברי) לוין, יוצא אחת "היחידות המובחרות בצה"ל" (עמוד 52) ובהמשך איש מבצעים בשב"כ, לפרשת ריגול שמעורבים בה טייס קרב בחיל האוויר, משרד עורכי דין ידוע לשמצה ואנדריאה, אשתו לשעבר של חברו הטוב, הזקוקה נואשות לעזרתו. סלע הצליח לטוות עלילת ריגול חכמה ומורכבת בלי לוותר על האקשן. לא בכדי, סיפר לוין בספר, התעקש מפקדו בשב"כ ללמד אותו לירות בשני אקדחים בו־זמנית. מתישהו, נהג לומר, "ימצאו אותך מת. כשזה יקרה, רצוי שזה יהיה עם כלי בכל יד" (עמוד 117). לפעמים לא חייבים מתח תוצרת חוץ ואפשר להסתפק גם במותחן ישראלי. הרי אצלנו המציאות תמיד מתוחה. (המאמר פורסם במקור בעיתון "זמן ישראל", בתאריך 4 באפריל 2021)”

“מחפשים ספר טוב להעביר את הזמן? מצאתם. לא יצירת מופת וניתן אפילו להגיד שישנם מותחנים מתוחכמים וטובים ממנו, אבל כשאתם ב"מצב כלוא" כמו טיסה או המתנה בלתי נגמרת בבית חולים או משהו דומה - זה הספר להעביר איתו את הזמן. ויש כאן הכל - הגזמה פראית בסכומי החיסול שעד הסוף לא ברור למה היא, סוכן עשוי ללא חת שגופו מצולק ויש לו חברים בכל העולם, סוכנת סקסית מדהימה וקטלנית... בקיצור הכל חוץ מספרות גבוהה. פשוט, צפוי, מצליח למתוח קצת לפעמים, כתוב נכון (פרקים קצרים) וקל לעיכול.”

“מכיוון שיש ברשותי אינספור ספרים לא קרואים, שרכשתי במיטב כספי (במבצעים צנועים), החלטתי שאני לא קונה ספר חדש עד שאני מנסה לבדוק מה בקשר למלאי שלי. בחלקם קראתי כמה עמודים כשעיקמתי את האף והחלטתי להניח אותם בצד (במיוחד שיש עוד כל כך הרבה מועמדים אחרים), חלקם אפילו לא נוסו. אז זה הכלל החדש, לתת צ'אנס של קריאת מאה עמודים לפחות, לפני שאני מניחה אותם בקרטונים המיועדים לתרומה. חלקם בהחלט ענו לכלל ש"מספיקים כמה עמודים כדי להבין שזה לא זה, ומאה עמודים רק מגבירים את הסבל", אבל קיבלתי על עצמי את ההנהגה החסכנית החדשה. אני רוכשת ספרים חדשים בגלל ביקורת מתלהבת בסימניה, מאת אנשים שאני מסכימה עם דעתם בדרך כלל, ספרים של סופרים שאני אוהבת או נושא שמעניין אותי ואני מושפעת מתוכן הכריכה האחורית. מסתבר, ששלושת המדדים עומדים על כרעי תרנגולת מסיבות שאתם מבינים לבד. גם לספר הזה חזרתי לפגישה חדשה, אחרי קריאת למעלה ממאה עמודים בפעם הקודמת (לא נורא, יש שם הרבה הרבה עמודים), מבינה לבד שיצירת אומנות מדהימה לא תהיה כאן, אבל מתח ועניין כן. למרות שהספר נמצא תחת סוגת המתח, ניתן לשייכו לתת סוגה, הרפתקאות. בילדותי היו אלה קארל מאי וז'ול וורן. עכשיו אני פחות להוטה אחר הרפתקאות, אבל הבטחתי לעצמי לנסות שוב, אז לו יהי כן. גיבור הספר הוא סקוט הארוות', ודי ברור שהגיבור העשוי ללא חת כבר כיכב בכמה וכמה ספרים לפני הנוכחי (18, כך כתוב בכותרת המשנה של דף ההוצאה). לכן יש להסתמך על הרמזים שנותן לנו בראד תור, על ההיסטוריה שלו ויכולותיו המונומנטליות. בתחילת הספר נרצחים ארבעה מן האנשים המקורבים אליו, כולל אשתו אהובתו לה נישא רק כמה שעות קודם, והוא עצמו נחטף למורמנסק על ידי ארגון רוסי, אחרי שעונה קשות גם בארצות הברית וגם ברוסיה. באמצע הדרך, המטוס הרוסי, שמודבק משאריות, נופל ומתרסק והארוות ניצל כמעט ללא פגע. סביבו יש שלג אינסופי, קצת ציוד שאפשר להסב למטרות הצלה, כמה מחוטפיו מתים, אחד נשאר חי ובקיצור, לא מי יודע מה תנאים לחילוץ. אני מייעצת למי שבכל זאת יקרא את הספר, לעשות זאת תחת שמיכת פוך, אתם לא חייבים לסבול עם הגיבור. הוא משמש סוכן חשאי בכוחות אמריקאים מיוחדים, אתם לא. מכאן מתחילה ההרפתקה הגדולה שבה שותפים בקתת ציד עם צייד מת, מזחלת שלג, להקות זאבים, רופאה רוסיה טובת מראה, ארגון שכירי חרב רוסי שמנסה לצוד את הגיבור שלנו, מסוקים נופלים, לאפים טובי לב, ארגונים חשאיים אמריקאים שמנסים להציל אותו, ועוד ועוד. הספר, אגב, נטול רגש לחלוטין. גם בקטעים הנוגעים ללב, כביכול, של אבלו על מות אהוביו, הוא מפגין רגש פלסטי או עצי, או קר כשלג. ברור לכם, שאין פה הרבה היגיון, יש פה הרבה אומץ וגבורה ואנשים שעברו התעללות גופנית קשה ובכל זאת מתפקדים כאילו כלום (כשלי יש חתך באצבע אני סובלת, אבל זאת אני), ויש בספר המון סכנות, שבכישרון הישרדותי בלתי מובן, יכולים להן. והארוות אחראי למותם של עשרות אנשים בספר (כולל קרקוף). אבל ידידנו אינו מסתפק בהבסת האויבים, הוא רוקם נקמה אכזרית בכל מי שמשך בחוטים כולל נשיא רוסיה (חבל שזה לא פוטין אלא נשיא ספרותי בלבד). הנקמה כל כך הזויה והביצוע שלה לא סביר לחלוטין. אבל מי מחפש סבירות. דבר אחד סביר להניח, בתקופה הקרובה אני לא מתכוונת לקרוא עוד ספר בסדרה. מצד שני, כמה סקוט הארוות כאן ועכשיו היו עושים רק טוב למצבנו העגום.”

“ספר מתח מתחילתו ועד סופו,חשיפת רשתות טרור, המאיימות על מדינות אירופה,ואיך מתנהלים הדברים מאחורי הקלעים. מותח ומומלץ.”

“https://wp.me/p4kTCp-6d0 המתיחות הנוכחית בין ארצות־הברית לרוסיה סביב ריכוז כוחות צבא רוסיה סמוך לגבול המזרחי של אוקראינה, היכן שמתרחשת לחימה בין בדלנים רוסים לבין הצבא האוקראיני. המודיעין הצבאי האוקראיני אף האשים את רוסיה בכך שהיא מלבה פרובוקציות חדשות בכדי שתהיה לה עילה לשלוח כוחות צבא לאזור. בעקבות ריכוז הכוחות שוחח הנשיא האמריקני, ג'וזף ביידן, עם נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, והביע תמיכה אמריקנית באוקראינה למול התוקפנות המתמשכת של רוסיה בדונבאס ובחצי האי קרים. גם יו"ר המטות המשולבים, הגנרל מארק מילי, ניהל שיחה בנושא, הפעם עם מקבילו, הרמטכ"ל הרוסי ולרי גרסימוב, במהלכה והביע דאגה מריכוז הכוחות. המתיחות שימשה רקע מעניין לקריאת הספר "תגובה נגדית" (דני ספרים, 2020) מאת בראד תור, אנליסט לשעבר במשרד להגנת המולדת, שתיאר עימות חשאי בין האמריקנים לרוסים. הספר, ה־18 בסדרה שכתב תור אודות סוכן ה־CIA הקשוח סקוט הארוות, נפתח כאשר מטוס תובלה ובו צוות מיחידת עלית של הביון הרוסי התרסק במחוז מורמנסק. במטוס היה גם הארוות, שנחטף כנקמה על פועלו רב־השנים כנגד הרוסים. הצוות פשט על בית בניו־המפשייר, רצח את אהובתו וחבריו הטובים ביותר של הארוות וחטף אותו. לאחר ששרד את ההתרסקות, הוא נדרש לשרוד בטונדרה הקפואה במטרה לחצות בבטחה את הגבול פינלנד, וכמובן לנקום באלו שרצחו את היקרים לו מכל. הארוות, יוצא הקומנדו הימי של הצי האמריקני, "היה לוחם ביחידת אריות הים הרבה שנים" (עמוד 43). תחילה שירת "בצוות שתיים, המומחים ללוחמת חורף, וסיים בצוות שש. הוא לכד את תשומת ליבה של הסוכנות וביצע כמה עבודות עבורה" (עמוד 43). מדובר בגיבור מהסוג שאמריקה הישנה, השמרנית והרפובליקנית אוהבת לאהוב: אירי במוצאו, גבוה, חסון וכחול עיניים, שבא להציל אותה מכוחות הרשע (כמעט תמיד מדובר באותם רשעים) ויהיו אלה הסינים, האסלאם הקיצוני, הצפון־קוריאנים, וכמובן הרוסים. במקביל לבריחתו לעבר פינלנד נחת בשטח ההתרסקות צוות שכירי חרב רוסי שמטרתו לצוד אותו. בדומה לסרט "הנמלט", הורה מפקדו, גרסה רוסית של טומי לי ג'ונס מן הסרט, הורה לאנשיו "לערוך חיפוש מדוקדק אחר הרופא הנמלט בכל "תחנת דלק, בית מגורים, מחסן, חווה, לול תרנגולות, בית שימוש ומלונה" ברדיוס החיפוש שנקבע" (עמוד 95). רוסיה תוארה בספר כפי שהיא נתפסת בדעת הקהל האמריקנית. הרוסים "יזמו מהפכות, פלשו לשטחי אומות ריבוניות אחרות וסיפחו את שטחיהן, הפרו הסכמים בינלאומיים, רצחו עיתונאים ומתנגדי משטר, והתאמצו להשפיע מבחוץ על בחירות דמוקרטיות ותהליכים דמוקרטיים אחרים של מדינות אחרות" (עמוד 50). האסטרטגיה הרוסית, הכוללת מהלכים לא צפויים, חלקם צבאיים וחלקם במרחבים כמו המרחב הקיברנטי (התערבות בבחירות בארצות הברית מישהו?), הביאה למיצוי את יתרונותיה היחסיים של רוסיה ושמרה את נאט"ו על קצות האצבעות כשהיא עסוקה בלנחש מה תעשה. בדיוק איפה שפוטין רוצה אותם. סביר שכך הוא המצב גם במתיחות הנוכחית. ספרות ריגול שכזו, שהיא כמו אקטואלית, נוטה לתאר את האירועים כמתרחשים מתחת לפני השטח, בעומק הים והרחק מעין הציבור, ב"חתימה נמוכה". המטרה היא לטעת בלב הקוראים את התחושה כי ייתכן וכל שתואר בספר התרחש או יכול היה להתרחש במציאות. כך למשל, מפקד המצוד אחר הארוות, קולונל קאזימיר טֶפְלוב, המכונה "ואגנר", קצין לשעבר בכוחות המיוחדים של רוסיה. "טפלוב היה מעריץ נלהב של הרייך השלישי, ולפי השמועה הרווחת הוא בחר בעצמו את הכינוי המבצעי שלו, כהוקרה לאחד המלחינים האהובים ביותר על היטלר. קבוצת שכירי החרב הפרטית שטפלוב הקים נשאה אף היא שם זה" (עמוד 87). קבוצת ואגנר קיימת במציאות. זוהי מיליציה פרטית בבעלות המיליארדר יבגני פריגוזין, שמקורב לנשיא פוטין. בקבוצה משרתים בעיקר יוצאי יחידות מובחרות של צבא רוסיה, ובראשה עומד הגנרל דימיטרי אוטקין, שעשה את עיקר שירותו ביחידות הכוחות המיוחדים, "ספצנאז", של מינהל המודיעין הראשי של הצבא הרוסי (GRU). ממש כפי שציין תור, אוטקין, שהעריץ את הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, זכה בעקבות זאת לכינוי "ואגנר", ובהמשך זה הפך להיות כינויה של המיליציה כולה. לכאורה, מדובר בחברה פרטית אולם בפועל מדובר בזרוע נוספת של המודיעין הרוסי שמאפשרת לו לפעול ולשמר במקביל יכולת הכחשה. "הם היו "האנשים הקטנים והירוקים" של הקרמלין. המוני חיילי עילית לשעבר, אשר קיבלו שכר גבוה מאוד ונשלחו אל מחוץ למדינה, למקומות כמו סוריה, אוקראינה וחצי האי קרים, כדי לבצע את העבודה המלוכלכת של מוסקבה, בלי להותיר עקבות" (עמוד 87). ב־2018 הדפו 40 אנשי כוחות מיוחדים אמריקניים כוח משולב של מיליציות סוריות, איראניות וכן "כוח ואגנר", שניסה להשתלט על שדה הנפט קונקו שבשליטת האוטונומיה הכורדית. לאחר ארבע שעות, שבמהלכן ניהלו לוחמי כוח דלתא גם קרבות מטווחים קרובים, נסוג הכוח הסורי־איראני־רוסי לאחר שספג בין 200 ל־300 נפגעים. כדי לחזק את תחושת הריאליות, ספרים אלה נשענים על מפרט טכני, ביוגרפיות של דמויות, טכניקות קרביות ומיומנויות מקצועיות אמיתיות. אחד הספרים הבולטים בז'אנר הוא "המרדף אחר אוקטובר האדום" מאת טום קלנסי (הוצאת ספרית מעריב, 1987), בו טען ג'ק ראיין, בעברו "סג"מ בחיל־הנחתים" (עמוד 109) העובד כאנליסט ב־CIA, "שאוקטובר האדום מנסה לערוק לארצות הברית" (עמוד 95). ראיין נדרש להוכיח את נכונות התיאוריה שלו, ובשיאו של הספר התרחש קרב תת־ימי בין צוללות וקרב יריות בלתי נשכח בצוללת בין סוכן GRU לראיין. הסוכן "היה בפנייה כאשר פלט ראיין שישה כדורים. ראיין לא שמע את עצמו צועק. שני כדורים פגעו" (עמוד 302), והסוכן נהרג. ראיין לא היה גיבור כל־יכול אלא אנליסט שנדרש לשכלו החריף, למיומנויות שלמד בשעתו בנחתים, ולא פעם גם למזל, כדי להשלים את המשימה בהצלחה ולמנוע ממלחמת העולם השלישית מלפרוץ. השיטה הזו קיימת גם בסדרות טלוויזיה. לפני שנכנס לפוליטיקה יצר יאיר לפיד את הסדרה "חדר־מלחמה" שהציגה גוף בדיוני הדומה למטה לביטחון לאומי, שבראשו עמד רענן אורן (שגילם ליאור אשכנזי), אל"מ במילואים יוצא הצנחנים. במרכז הפרק השישי של הסדרה התקבל מידע שסגנו של נצראללה עתיד להיפגש בשעות הקרובות עם נציגי ממשל סוריים בבסיס צבאי בקרבת קוניטרה, ועלתה הדילמה האם לתקוף מן האוויר את הבסיס, ולהוכיח כי חזבאללה בקשר הדוק עם סוריה (היום זה כבר ברור לגמרי). כאשר התברר שבפגישה משתתף סגן הרמטכ"ל הסורי הפכה הדילמה למורכבת בהרבה. באחד הרגעים המותחים בפרק עמד מפקד היחידה, רענן אורן, עם אוזנייה, כשבצד השני של הקו קצין בכיר בצה"ל ("גבי, רגע" פנה אליו אורן, ויצר את הרושם שמדובר בגבי אשכנזי, סגן הרמטכ"ל דאז, והגביר את אמינות הסצנה), והתלבט אם לאשר את התקיפה. לבסוף הזהיר חילבי (שגילם ששון גבאי המצוין), קצין מודיעין בכיר, שאמנם רוב הסיכויים שהמהלך יצליח והסורים יימנעו מתגובה, אבל "האחוז האחרון זה מלחמה". אורן קיבל את עצתו והמליץ לראש הממשלה להימנע מתקיפה. גם כאן, כאמור, תואר אירוע ב"חתימה נמוכה". אין לדעת כמה "כמעטים" כאלה מתרחשים במערכת הביטחון בשנה נתונה. אחד הבולטים שבהם הוא המבצע שבו תקף והשמיד צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל גבי אשכנזי, את הכור הגרעיני הסורי ב־2007, מבלי שהפעולה תגרום לסורים לפתוח במלחמה. תור יודע לספר סיפור, אך הבעיה העיקרית בספרו היא שהוא נעדר כל תחכום. כל הפרטים על אמצעי הלחימה וכל האזכורים לאירועים שהיו באמת לא יעזרו אם בסופו של דבר הספר בעיקר הסתכם בגיבור־על חסר חולשות שמכה באויביו. האקשן, ואת זה הבינו כל גדולי הז'אנר ובהם קלנסי, הוא נחמד וכיפי לקריאה אבל רק אם מתחתיו ישנו רובד נוסף, איזו סדרת מהלכים מורכבת שמניע הגיבור, שמשמעותה נפרשת במלואה לעיני הקוראים רק בסוף הספר, או איזו תפנית חכמה של ממש. אחרת, כבר עדיף לצפות בזה על המסך. בשעתו כתב לפיד גם כמה ספרי מתח כמו "החידה השישית" (הוצאת קשת, 2001) שגיבורם היה ג'וש שירמן, שלאחר "השיחרור מגולני" (עמוד 8) הפך לבלש משטרה ובהמשך לבלש פרטי קשוח. שמענו עליך, אמרה לשירמן אישה בספר, "אתה לא דובי, אתה רוטוויילר. אתה שם את השיניים שלך במטרה שלך ואתה לא תעזוב עד שלא תקבל תשובות" (עמוד 172). קשה לכתוב ספרי בלש ברחובות תל־אביב (לפיד הצליח, אבל בקושי) והוא היה די ראשוני בז'אנר הבלש, אבל עם השנים ניסו גם אחרים ליצור בלש פרטי "כחול לבן". אחד מאלה שהצליחו הוא סופר שכותב בשם העט א. סלע. בספרו השני "ילד הקיץ" (ספרי ניב, 2020) נקלע הבלש הפרטי ברהמס (ברי) לוין, יוצא אחת "היחידות המובחרות בצה"ל" (עמוד 52) ובהמשך איש מבצעים בשב"כ, לפרשת ריגול שמעורבים בה טייס קרב בחיל האוויר, משרד עורכי דין ידוע לשמצה ואנדריאה, אשתו לשעבר של חברו הטוב, הזקוקה נואשות לעזרתו. סלע הצליח לטוות עלילת ריגול חכמה ומורכבת בלי לוותר על האקשן. לא בכדי, סיפר לוין בספר, התעקש מפקדו בשב"כ ללמד אותו לירות בשני אקדחים בו־זמנית. מתישהו, נהג לומר, "ימצאו אותך מת. כשזה יקרה, רצוי שזה יהיה עם כלי בכל יד" (עמוד 117). לפעמים לא חייבים מתח תוצרת חוץ ואפשר להסתפק גם במותחן ישראלי. הרי אצלנו המציאות תמיד מתוחה. (המאמר פורסם במקור בעיתון "זמן ישראל", בתאריך 4 באפריל 2021)”