“רומן רחב יריעה המתפרש על פני שלושה דורות. סיפורה האישי והמרגש של אמה הארט, מתחיל בהיותה בת 14, ב – 1904 בצפון אנגליה ומסתיים ב-1968. בגיל 14 אמה נאלצה לעבוד כמשרתת ב"פיירלי הול" – ביתם הגדול והמפואר של בני משפחת פיירלי, שם היא החלה להבין שבעל המאה הוא גם בעל הכוח וכוח מגן מפני פגיעה ומקנה ביטחון. ב"פיירלי הול" היא הכירה את אחד העובדים, בלאקי או'ניל שישמש לה חבר קרוב לחיים. אמה תכננה לחסוך מעט כסף ולמצוא לעצמה חיים טובים יותר, אך התאהבות באדווין – בן משפחת פיירלי והיותה הרה, גרמו לה לנטוש את "פיירלי הול" ולנווט את דרכה בעצמה במקום אחר. הכעס והשנאה שחשה על בני משפחת פיירלי היוו את ה"דלק" לעבודה קשה בדרך להצלחה הגדולה. ב - 1968 היא אחת הנשים העשירות בעולם. יש לה חמישה ילדים ותשעה נכדים. היא נקמה את נקמתה בבני משפחת פיירלי, אך לא הכול מושלם, אמה מגלה שבני משפחתה קושרים נגדה ונכדתה האהובה, פולה מתאהבת בג'ים פיירלי, בן למשפחה השנואה... ספר סוחף וקריא בהחלט, תיאורי הנוף של צוקי ראמסדן, הדרך בה הלכה אמה למקום עבודתה בתור נערה, מקסימים. מומלץ בחום.”

“אל הספר הזה לא הייתי מגיעה לולא ביקורתו המלהיבה של מנדי. אחרי שקראתי את הביקורת גיליתי שני עותקים של הספר (הישן והחדש) אצל חבר שמתייחס לספר בכובד ראש. מבט בעטיפתו של הספר הרתיע אותי מעט, כיוון שהוא לא נראה מסוג הספרים שאני נוהגת-אוהבת לקרוא, אבל ההמלצות החמות הניעו אותי להשאיל את הספר. עכשיו, חודשים(!) אחרי אני יכולה לסמן וי על השלמת קריאתו. מדובר בספר עב כרס (709) עמודים. הספר הוא לטעמי אופרת סבון כתובה. סאגת חייה של אמה הארט נערה אנגליה פשוטה שהפכה בחייה לאשת נכסים, בעלת ממון ושררה. הספר כתוב בשפה מיושנת והקריאה בו ממש לא זרמה לי. לקח לי זמן רב להתגבר על עצמי ולקרוא אותו באמת ברצון, אך גם לאחר שכבר קראתי בעניין רב יותר אורכו של הספר ותחושת המריחה הכריעו אותי וכך קרה שגם סיומו של הספר- עשרות בודדות של עמודים הזכיר יותר מטלה לימודית ולקח לי כמה ימים. אז מה לא מצא חן בעיני בספר מלבד אורכו ועומס התלאות העוברות על דמותו הראשית - הנטיה למוגזם, חוש הדרמה המתיש, אי האמינות בדמויות ושטחיותן. אמה הארט היא אישה מושלמת- חכמה, יפה, עם חוש יחיד במינו לעסקים ורצון ברזל, אבל היא לא ממש מוצלחת בבחירת הגברים שלה. עיצוב דמותה נראה לי דל ועני. נראה שהמחברת ניסתה ליצור גיבורה שהיא סופר אישה ועם זאת אנושית, התוצאה מבחינתי היתה דמות מרוחקת שלא ניתן להתחבר אליה. עוד משהו שהפריע לי בכתיבה הוא הקפיצות בזמן. אלה קפיצות שנעשות לפעמים מפרק לפרק, פרק אחד היינו בקיץ ואחריו פתאום בחורף, הקשה עלי את הקריאה אף יותר. דמיינו לכם ציור מפורט לפרטים שבאמצעיתו מצוייר פרט גדול ברישול גס ואז ממשיך הציור בפרטי פרטים ועוד פעם רישום כללי וגס, זאת היתה תחושתי. חוסר עקביות בסיפור שלעתים נטפל לזוטות ואז מעביר בגסות תקופות שלמות. טכניקה שלא עלתה יפה בידי המספרת והשאירה תפרים צורמים ותחושת אי רציפות. לסיכום- ספר רומן רומנטי, אולי בסדר לסוגו, אבל ממש לא ספר גדול. אני ממשיכה הלאה לספרים שגם אם קשה לי לקרוא אותם ישאירו אצלי משהו בסיומם.”

“ספר שקראתי לפני אולי חמש עשרה שנה ספר שחרוט בזכרוני זה מעיד כמה שהו ספר טוב מדובר בבחורה שנאלצת לברוח מהעיר שלה נושאת ברחמה עובר בונה לעצמה חיים חדשים ואחרי זה השמיים הם הגבול ספר מרתק”

“גבירותיי ורבותיי נא לעמוד! "אשת נכסים" הספר "אשת נכסים" מעורר בקורא המצוי יראת כבוד. כבוד למחברת, כבוד לספר, לדמויות, לדפים,לכריכה. ספר מלא תוכן ומשמעות, ספר מלא באמירות משמעותיות ומוסר השכל לחיים, ספר שכתוב ברמה ספרותית שמימית ממש. ויותר משמעורר הספר יראת כבוד, מעורר הוא געגוע. געגוע לדמויות החיות בו, לנופים בו המצוירים ביד אמן ידי הסופרת "ברברה טילור ברדפורד" מעורר הוא הספר געגוע תמידי לאותם ימים בהם קראת את הספר בשקיקה שאינה יודעת שובעה. ללבטים וחיבוטי הנפש של הדמויות המשחקות בו. לשעות, לימים, לשנים החולפים ביעף בין דפי 'אשת נכסים'. לפני ארבע שנים, בעת שירותי את המולדת בצבא הגנה לישראל, נזדמנתי לאיזה יישוב יהודי בגזרה. בבוטקה של המילואימניקים, שם ליד כוס טורקי שחור מלא כדי חציו ולוח שש-בש, פק"ל מילואים חובה, ראיתיו מונח מאובק על כיסא. ספר עבה, ישן ומצהיב, כריכה קשה, בלויה וקרועה. אני ששוחר ספרים טובים הייתי מאז מקדם, ידעתי שפעמים הכתב האיכותי שוכן דווקא במעטפת שאינה מזמינה. זאת בכדי להביא עצמו לקריאה רק אל הראויים לו, אותם שאינם מסתכלים בקנקן, אלא ובעיקר במה שיש בו. כדרכי הפכתי את הספר אל צידו האחורי לרחרח בתקציר העלילה אם מוצאת היא מסילות אל ליבי, אם לאו. קראתי, "ב-1905 בגיל 15 נאלצת אמה הארט נערת - מטבח באחוזת משפחת פיירלי, לנטוש את האחוזה בבושת פנים ובחוסר כל, כשהיא נושאת ברחמה ילד - פרי זיווג עם אחד מבני המשפחה המיוחסת. ניזונה בדלק שנאתה, נעזרת באיש עסקים יהודי, מטפסת אמה בדרך הקשה למעלה. ב-1968 היא אחת הנשים העשירות בעולם, רודה ביד קשה באימפריית עסקים חובקת עולם..." לא התלהבתי במיוחד אך כבר חודש חלף מאז הפעם האחרונה שיצאתי את הבסיס וכפועל יוצא מכך, כבר חודש ימים שלא חידשתי את מלאי הבמבה, הביסלי, ו... הספרים. ביקשתי את רשותו של המילואימניק לשאול את הספר לשבוע. "שחק איתי שש-בש, והספר שלך לנצח" כך אמר. לא שהייתי זקוק אז למתנות עד, אבל עוד לא ראיתי חייל שמסרב לשש-בש. שיחקנו, הפסדתי את המשחק והרווחתי את הספר ביושר. החודש הבא הפך לסיוט של ממש למפקדיי ולסביבתי הקרובה. כל דקה פנויה באתי אל ספרי בעבותות אהבה. על משכבי בלילות, בין הארוחות, בין השמירות, ביציאה למעצרים, בחזרה ממארבים, הספר על תיאוריו החיים ליווה אותי לכל מקום ובכל שעה. כל כך חיים הם התיאורים שבספר עד כדי כך שסגרתי החלון כשהיה לה קר ל'אמה הארט' שבלסתי עוגות ברעבתנות עת הייתה רעבה, שניגבתי את מצחי בזיעתה, שהתנשפתי בריצתה... צעדתי עם אמה הארט יד ביד. ליוויתיה למן רגעי הקושי והתסכול באחוזת פיירלי, דרך תקוותיה ושאיפותיה בדרך לפסגה, ועד להצלחתה המסחררת בעולם העסקי. זהו ספר בו עומד הקורא על סף הכאב, בו חווה הוא את השמחה, את הבדידות, את הביחד, את העלבון, את השאיפה, את המימוש, הניצחון, ההצלחה. זהו ספר כ"כ עוצמתי, שהינך מרגיש צער בידיעה שעוד רגע קט וכבר תסיים אותו... אך מסתבר שהספר אינו תם עת תדפדף בו את הדף האחרון. כאבתי את כאבה של אמה הארט, שמחתי בשמחתה, טעמתי מפרי ניצחונה. אך יותר מכל שאבתי ממנה את שאיפתה, את נחישותה, את קור רוחה. אימצתי לי את כל אלו בחיי האישיים. ספר חובה בהחלט לכל ייצור אשר למד קרוא וכתוב. ועל ספר כגון זה נאמר "יתרון האדם מן הבהמה, יתרון המילה הכתובה" גבירותיי ורבותיי, נא לשבת! ועוד אנקדוטה קצרה: חודשים ספורים אחר קריאתי את "אשת נכסים" ירדה בת דודתי מהארץ. היא הזמינה אותי לביתה לבחור לי ממלאי הספרים העצום שברשותה את הספרים המעניינים אותי. "אשת נכסים" עמד שם בספרייתה אך בהוצאה מאוחרת יותר, עם כריכה רכה ודפים לבנים ומאירי עיניים. לקחתי גם אותו. בהמשך היום התחלתי קורא שוב את הספר, אך לא... משהו חסר היה לי... מסתבר שעוצמת החוויה בקריאת הספר חיברה אותי אליו פיזית ממש, לדפיו המצהיבים, לכריכתו הקשה, לריח היושן שבו... השארתי את הספר אצלה. ניסיון זה הבהיר לי את עוצמת ההתחברות שהצליחה 'ברברה טילור ברדפורד' ליצור אצלי לספרה על שלל דמויותיו, ריחותיו, נופיו, מזגי האוויר שבו, הכל... כל כך חייתי את העלילה, שלא יכולתי לחוות אותה שוב בתנאים אחרים, חדשים יותר, נוחים יותר. בת דודתי טוענת שגם היא לא תוכל לקרוא את העלילה שוב בספרי שלי, ולא בגלל הנוחות...”

“רומן רחב יריעה המתפרש על פני שלושה דורות. סיפורה האישי והמרגש של אמה הארט, מתחיל בהיותה בת 14, ב – 1904 בצפון אנגליה ומסתיים ב-1968. בגיל 14 אמה נאלצה לעבוד כמשרתת ב"פיירלי הול" – ביתם הגדול והמפואר של בני משפחת פיירלי, שם היא החלה להבין שבעל המאה הוא גם בעל הכוח וכוח מגן מפני פגיעה ומקנה ביטחון. ב"פיירלי הול" היא הכירה את אחד העובדים, בלאקי או'ניל שישמש לה חבר קרוב לחיים. אמה תכננה לחסוך מעט כסף ולמצוא לעצמה חיים טובים יותר, אך התאהבות באדווין – בן משפחת פיירלי והיותה הרה, גרמו לה לנטוש את "פיירלי הול" ולנווט את דרכה בעצמה במקום אחר. הכעס והשנאה שחשה על בני משפחת פיירלי היוו את ה"דלק" לעבודה קשה בדרך להצלחה הגדולה. ב - 1968 היא אחת הנשים העשירות בעולם. יש לה חמישה ילדים ותשעה נכדים. היא נקמה את נקמתה בבני משפחת פיירלי, אך לא הכול מושלם, אמה מגלה שבני משפחתה קושרים נגדה ונכדתה האהובה, פולה מתאהבת בג'ים פיירלי, בן למשפחה השנואה... ספר סוחף וקריא בהחלט, תיאורי הנוף של צוקי ראמסדן, הדרך בה הלכה אמה למקום עבודתה בתור נערה, מקסימים. מומלץ בחום.”

“אל הספר הזה לא הייתי מגיעה לולא ביקורתו המלהיבה של מנדי. אחרי שקראתי את הביקורת גיליתי שני עותקים של הספר (הישן והחדש) אצל חבר שמתייחס לספר בכובד ראש. מבט בעטיפתו של הספר הרתיע אותי מעט, כיוון שהוא לא נראה מסוג הספרים שאני נוהגת-אוהבת לקרוא, אבל ההמלצות החמות הניעו אותי להשאיל את הספר. עכשיו, חודשים(!) אחרי אני יכולה לסמן וי על השלמת קריאתו. מדובר בספר עב כרס (709) עמודים. הספר הוא לטעמי אופרת סבון כתובה. סאגת חייה של אמה הארט נערה אנגליה פשוטה שהפכה בחייה לאשת נכסים, בעלת ממון ושררה. הספר כתוב בשפה מיושנת והקריאה בו ממש לא זרמה לי. לקח לי זמן רב להתגבר על עצמי ולקרוא אותו באמת ברצון, אך גם לאחר שכבר קראתי בעניין רב יותר אורכו של הספר ותחושת המריחה הכריעו אותי וכך קרה שגם סיומו של הספר- עשרות בודדות של עמודים הזכיר יותר מטלה לימודית ולקח לי כמה ימים. אז מה לא מצא חן בעיני בספר מלבד אורכו ועומס התלאות העוברות על דמותו הראשית - הנטיה למוגזם, חוש הדרמה המתיש, אי האמינות בדמויות ושטחיותן. אמה הארט היא אישה מושלמת- חכמה, יפה, עם חוש יחיד במינו לעסקים ורצון ברזל, אבל היא לא ממש מוצלחת בבחירת הגברים שלה. עיצוב דמותה נראה לי דל ועני. נראה שהמחברת ניסתה ליצור גיבורה שהיא סופר אישה ועם זאת אנושית, התוצאה מבחינתי היתה דמות מרוחקת שלא ניתן להתחבר אליה. עוד משהו שהפריע לי בכתיבה הוא הקפיצות בזמן. אלה קפיצות שנעשות לפעמים מפרק לפרק, פרק אחד היינו בקיץ ואחריו פתאום בחורף, הקשה עלי את הקריאה אף יותר. דמיינו לכם ציור מפורט לפרטים שבאמצעיתו מצוייר פרט גדול ברישול גס ואז ממשיך הציור בפרטי פרטים ועוד פעם רישום כללי וגס, זאת היתה תחושתי. חוסר עקביות בסיפור שלעתים נטפל לזוטות ואז מעביר בגסות תקופות שלמות. טכניקה שלא עלתה יפה בידי המספרת והשאירה תפרים צורמים ותחושת אי רציפות. לסיכום- ספר רומן רומנטי, אולי בסדר לסוגו, אבל ממש לא ספר גדול. אני ממשיכה הלאה לספרים שגם אם קשה לי לקרוא אותם ישאירו אצלי משהו בסיומם.”

“ספר שקראתי לפני אולי חמש עשרה שנה ספר שחרוט בזכרוני זה מעיד כמה שהו ספר טוב מדובר בבחורה שנאלצת לברוח מהעיר שלה נושאת ברחמה עובר בונה לעצמה חיים חדשים ואחרי זה השמיים הם הגבול ספר מרתק”

“גבירותיי ורבותיי נא לעמוד! "אשת נכסים" הספר "אשת נכסים" מעורר בקורא המצוי יראת כבוד. כבוד למחברת, כבוד לספר, לדמויות, לדפים,לכריכה. ספר מלא תוכן ומשמעות, ספר מלא באמירות משמעותיות ומוסר השכל לחיים, ספר שכתוב ברמה ספרותית שמימית ממש. ויותר משמעורר הספר יראת כבוד, מעורר הוא געגוע. געגוע לדמויות החיות בו, לנופים בו המצוירים ביד אמן ידי הסופרת "ברברה טילור ברדפורד" מעורר הוא הספר געגוע תמידי לאותם ימים בהם קראת את הספר בשקיקה שאינה יודעת שובעה. ללבטים וחיבוטי הנפש של הדמויות המשחקות בו. לשעות, לימים, לשנים החולפים ביעף בין דפי 'אשת נכסים'. לפני ארבע שנים, בעת שירותי את המולדת בצבא הגנה לישראל, נזדמנתי לאיזה יישוב יהודי בגזרה. בבוטקה של המילואימניקים, שם ליד כוס טורקי שחור מלא כדי חציו ולוח שש-בש, פק"ל מילואים חובה, ראיתיו מונח מאובק על כיסא. ספר עבה, ישן ומצהיב, כריכה קשה, בלויה וקרועה. אני ששוחר ספרים טובים הייתי מאז מקדם, ידעתי שפעמים הכתב האיכותי שוכן דווקא במעטפת שאינה מזמינה. זאת בכדי להביא עצמו לקריאה רק אל הראויים לו, אותם שאינם מסתכלים בקנקן, אלא ובעיקר במה שיש בו. כדרכי הפכתי את הספר אל צידו האחורי לרחרח בתקציר העלילה אם מוצאת היא מסילות אל ליבי, אם לאו. קראתי, "ב-1905 בגיל 15 נאלצת אמה הארט נערת - מטבח באחוזת משפחת פיירלי, לנטוש את האחוזה בבושת פנים ובחוסר כל, כשהיא נושאת ברחמה ילד - פרי זיווג עם אחד מבני המשפחה המיוחסת. ניזונה בדלק שנאתה, נעזרת באיש עסקים יהודי, מטפסת אמה בדרך הקשה למעלה. ב-1968 היא אחת הנשים העשירות בעולם, רודה ביד קשה באימפריית עסקים חובקת עולם..." לא התלהבתי במיוחד אך כבר חודש חלף מאז הפעם האחרונה שיצאתי את הבסיס וכפועל יוצא מכך, כבר חודש ימים שלא חידשתי את מלאי הבמבה, הביסלי, ו... הספרים. ביקשתי את רשותו של המילואימניק לשאול את הספר לשבוע. "שחק איתי שש-בש, והספר שלך לנצח" כך אמר. לא שהייתי זקוק אז למתנות עד, אבל עוד לא ראיתי חייל שמסרב לשש-בש. שיחקנו, הפסדתי את המשחק והרווחתי את הספר ביושר. החודש הבא הפך לסיוט של ממש למפקדיי ולסביבתי הקרובה. כל דקה פנויה באתי אל ספרי בעבותות אהבה. על משכבי בלילות, בין הארוחות, בין השמירות, ביציאה למעצרים, בחזרה ממארבים, הספר על תיאוריו החיים ליווה אותי לכל מקום ובכל שעה. כל כך חיים הם התיאורים שבספר עד כדי כך שסגרתי החלון כשהיה לה קר ל'אמה הארט' שבלסתי עוגות ברעבתנות עת הייתה רעבה, שניגבתי את מצחי בזיעתה, שהתנשפתי בריצתה... צעדתי עם אמה הארט יד ביד. ליוויתיה למן רגעי הקושי והתסכול באחוזת פיירלי, דרך תקוותיה ושאיפותיה בדרך לפסגה, ועד להצלחתה המסחררת בעולם העסקי. זהו ספר בו עומד הקורא על סף הכאב, בו חווה הוא את השמחה, את הבדידות, את הביחד, את העלבון, את השאיפה, את המימוש, הניצחון, ההצלחה. זהו ספר כ"כ עוצמתי, שהינך מרגיש צער בידיעה שעוד רגע קט וכבר תסיים אותו... אך מסתבר שהספר אינו תם עת תדפדף בו את הדף האחרון. כאבתי את כאבה של אמה הארט, שמחתי בשמחתה, טעמתי מפרי ניצחונה. אך יותר מכל שאבתי ממנה את שאיפתה, את נחישותה, את קור רוחה. אימצתי לי את כל אלו בחיי האישיים. ספר חובה בהחלט לכל ייצור אשר למד קרוא וכתוב. ועל ספר כגון זה נאמר "יתרון האדם מן הבהמה, יתרון המילה הכתובה" גבירותיי ורבותיי, נא לשבת! ועוד אנקדוטה קצרה: חודשים ספורים אחר קריאתי את "אשת נכסים" ירדה בת דודתי מהארץ. היא הזמינה אותי לביתה לבחור לי ממלאי הספרים העצום שברשותה את הספרים המעניינים אותי. "אשת נכסים" עמד שם בספרייתה אך בהוצאה מאוחרת יותר, עם כריכה רכה ודפים לבנים ומאירי עיניים. לקחתי גם אותו. בהמשך היום התחלתי קורא שוב את הספר, אך לא... משהו חסר היה לי... מסתבר שעוצמת החוויה בקריאת הספר חיברה אותי אליו פיזית ממש, לדפיו המצהיבים, לכריכתו הקשה, לריח היושן שבו... השארתי את הספר אצלה. ניסיון זה הבהיר לי את עוצמת ההתחברות שהצליחה 'ברברה טילור ברדפורד' ליצור אצלי לספרה על שלל דמויותיו, ריחותיו, נופיו, מזגי האוויר שבו, הכל... כל כך חייתי את העלילה, שלא יכולתי לחוות אותה שוב בתנאים אחרים, חדשים יותר, נוחים יותר. בת דודתי טוענת שגם היא לא תוכל לקרוא את העלילה שוב בספרי שלי, ולא בגלל הנוחות...”