כששרה קניג נאלצת להנחית על הכמעט-פגית שלה את השם מרים, היא מכנה אותה מימי כדי להקל את המעמסה שבשם, ומתנחמת בבנים שנולדים אחר כך. ומימי מרים גדלה, לא מהר. לא הרבה. מנומשת מכף רגל ועד ראש. בקושי אוכלת. בקושי מדברת. בכלל לא מחייכת. רק פעם אחת, כשיוסי, הדוד שלה, מוזעק לעזור. "אם אני לא מוציא מהג'ינג'ית הזאת חיוך, אני פורש משואו-ביז", הוא נשבע, ו...