סיפור קצר ועצוב:

רצתי,ידעתי שהם אחרי. בכיתי בידיעה שאני הולך למות,נפלתי קמתי מהר. גססתי,הדם טיפטף לו מגופי המיואש. גופי קרס ודימם,הדבר האחרון שראיתי היה הדם האדום שמטפטף לו טיף טף טיף טף.

קטע קטן ועצוב:

היא הלכה בשביל האבנים הצהובות אך מה שמצאה בקצה לא התקרב לסיפור 'אליס בארץ הפלאות' למרות שהיא אומרת תמיד אליסה בארץ הפלאות.
התבוננתי הארץ, ניצוץ ירוק נצנץ במרחק. רצתי, רצתי לעבר התקווה.
חלפתי על פני עצים חרוכים, אפר ועפר, גויות של אנשים. מצומקים ואפורים.
כשהתקרבתי אל הניצוץ הוא קטן. אספתי אותו בשתי ידיי.
זה היה אבל ירקן קטנה, ניגבתי אותה בשרוול הקרועה של חולצתי.
הוא נצנץ מעט וכבה. זה מה שקרה לכולם.
זו ארץ ללא תקווה וגורלי הוא לחיות כאן לעד, בארץ של אפר ועפר וגויות מותו ומצומקות.
ארץ ללא תקווה. אני רק מצטמררת מעצם המחשבה על זה אך עכשיו זה הפך למציאות והמציאות כואבת.

אבל - יש דבר כזה. בסיפור שכתבתי, זאבה.