דמוקרטיה באזיקים שולמית אלוני.
שולמית אלוני אחת הדמויות המרכזיות במאבקה להכיל דמוקרטיה מהותית במדינת ישראל, היא קובלת על כך שמיום הכרזת העצמאות ועד שנת – 2008 יום פרסום הספר, 61 שנים כל ממשלות ישראל לא עמדו בהבטחה שניתנה לציבור ביום הכרזת העצמאות - ש"מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות... ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". (עקרונות מגילת האומות המאוחדות הינו מסמך הקובע את הדרישות המדיניות ואת זכויות האזרח לקיומה של דמוקרטיה מהותית. ט. ר). הספר קשה לקריאה וקשה לעיכול מפני שלצד ההיבט הכרונולוגי העובר על פני ממשלות ישראל החל בממשלה הראשונה בראשות דוד בן גוריון – 1947 ועד לממשלה ה – 31, משנת 2006, ממשלת אולמרט ומלחמת לבנון. לכל אורכן של 60 השנים הללו מתארת שולמית אלוני את היחס של הממשלות השונות להיבטים הקשורים בדמוקרטיה מהותית. במקביל מביאה ש. א דוגמאות מוסריות שונות מהתנ"ך, מההיסטוריה הדמוקרטית של מדינות שונות ומתפלפלת בעניינים משפטיים שונים. מכיוון שהכותבת הקדישה את חייה למען הדמוקרטיה הישראלית, מצויים בספר הערות רבות שחריפותן אינן פחותות מחריפותו האלמותי של אמיל זולא במכתבו "אני מאשים", כנגד נשיא צרפת והממשלה הצרפתית בפרשת דריפוס. אין לטעות בכעסה הגדול של הכותבת על הזלזול, הבורות וחוסר המודעות של שרים וראשי ממשלה לחשיבות הדמוקרטיה המהותית בישראל, שכן היא הערובה להמשך ההתפתחות המדעית, הכלכלית והצבאית של המדינה. למען קידום ההבנה של תלמידי ישראל באזרחות היא כתבה 10 שנים לאחר קום המדינה את הספר הממצא והברור "אזרח ומדינתו יסודות תורת האזרחות / שולמית אלוני – 1958" אולם ראשי ממשלה ומשרדי החינוך בממשלות השונות לא ראו בכך צורך קיומי ורק בבתי ספר מעטים במדינה נלמד הספר הזה בכיתות הגבוהות של בתי הספר. יש בספר טענות כלפי יחס הממשלות השונות למפלגות הדתיות, שעיקר ההתנגדות לדמוקרטיה בא מצידן, אך לדעתי בקטעים הללו כותבת ש. א את הדברים, אך לא מסבירה אותם די צורכם. לאור המצב החמור והסכנה לדמוקרטיה הישראלית היום ברצוני להשלים את הדבר שש. א מתייחסת אליהם כמובנים מאליהם, אך אינה מסבירה את ההיגיון הפנימי המוביל אליהם, לכן ברצוני להשלים חוסר זה. תקופת דור ההשכלה הוא זה שהביא את המהפכות הגדולות שהתרחשו באירופה. זה החל בהתנגדות לקשר הגורדי שהיה קיים בין השלטון והכנסייה. דור ההשכלה פתח במאבק עיקש לפרום את הקשר הזה מפני שהחוקים הדתיים לא נתנו תשובה לבעיות החברתיות והאזרחיות שהיו קיימות באותה עת. כאשר הצליחו להשתחרר מהכפייה הדתית נפתחו אופקים חדשים של ידע ומדע ועמן גם יסודות ראשונים לאמנות חברתיות שאינן נסמכות על כתבי הקודש, אלא משקפות יותר את היסודות הראשונים שעליהם נשענת הדמוקרטיה היום. בעקבות כך תחומי המדע השונים החלו לפרוח וביחד עם הפיתוח המדעי, השתכללו הכלים הצבאיים. אירופה עברה שתי מלחמות עולם מחרידות, שרק אחריהן החלה להתבטא הקידמה הגדולה והפריחה הכלכלית שבאו בעקבות שיטת הממשל הדמוקרטית, כאשר במובנים רבים הקומוניזם ומדינות האסלאם התיאוקרטיות נשארו בפיגור רב אחרי מדינות המערב שהמשותף להן היה שיטת הממשל הדמוקרטית. ההיגיון הפנימי שיצר את ההבדלים הללו, בין המערב החופשי ובין הדיקטטורה הקומוניסטית והדיקטטורה הדתית באסלאם, נעוץ בחופש המדעי המוחלט ששרר באותה תקופה במדינות המערב, וזאת אל מול מצב שבו הפוליטביורו ואנשי דת קבעו מה מותר ומה אסור ללמוד, מה מותר ומה אסור להגיד, איך מותר ואיך אסור להתנהג. בהכללה רבה אם ההתפתחות המדעית, הצבאית והכלכלית משקפות את חופש המדע, חופש המחשבה וחופש המצפון, אז הנחשלות המדעית, הנחשלות הצבאית והכלכלית משקפות את המדינות המוסלמיות שהחוקה המדינית שלהם היא חוקי השריעה הנשענים על ספרם המקודש הקוראן. הנחשלות המשתקפת במדינות אלה היא פועל יוצא משיטת ממשל תיאוקרטית, שבה חכמי דת שאין להם שמץ מושג בשיטות מדעיות, יקבעו עבור תלמידי בית הספר ועבור האוניברסיטאות מה מותר ומה אסור ללמוד וללמד. ומדובר בכל אורתודוקסיה דתית באשר היא – אסלאמית, קתולית, או יהודית, השואפות לאחוז בשלטון המדינה, אין הבדל ביניהן מפני שיסודות האמונה בשלושת כתבי הקודש השונים ובפרשנויות שיצאו מהן, שולל את הרעיון הדמוקרטי מיסודו. מי שמאמין שכתבי הקודש מכוונים את חייו והוא מצפה לגאולה בידי אלוה ממעל, הרי בעל כורכו הוא אנטי דמוקרטי, מפני שמנקודת מבטו שלטון הדת הוא השלטון המקודש מפי האלוהים בכבודו ובעצמו ולכן חכמי הדת הם אלה שצריכים לנהל את המדינה.

השלמת תשובה לראובן באמצעות דברי ביקורת על הספר דיטה בת אדם / מרטון אנדרסן נקסה.
את הספר דיטה בת אדם קראתי בנעורי והרושם שהוא השאיר מחלחל בתוכי עד היום ואינני איש צעיר. אני יכול לחלק את גישתי לקריאת ספרים לכל הפחות לשתיים, שהן לפני שקראתי את דיטה בת אדם ואחרי שקראתי ספר זה. היחס שלי לספרים לפני דיטה... היה מאוד נאיבי שהסתיר בחובו גם איזה פרדוכס. אם זכרוני אינו מטעני מגיל שלוש עשרה התחלתי לכתוב שירים, הגיגים ורעיונות לסיפורים שמעולם לא התגשמו מפני שלא היו בידיי הכלים לארגן סיפור ראוי מתחילתו ועד סופו, שכן כתיבת פרוזה זו מלאכה מורכבת שאי אפשר לבצעה בלי ידיעות טכניות שונות. המניע הרגשי שלי לכתוב היה קיים אך ידעתי שמשהו חסר. שתי מחשבות שונות עלו בדעתי על מנת לנסות להבין איך כותבים סיפור, ששתיהן היוו את המניע העיקרי שלי לקרוא ספרים. האחת - הייתה לי תחושה שאינני יודע כלום על העולם הזה אז מי אני ומה באפשרותי להציע ? ודרך אגב אין לי אמון בעיתונים היומיים מאז ועד היום ואני משוכנע שאין להם מה להציע לגבי הבנת העולם. המחשבה השנייה הייתה שדרך הקריאה בספרים אלמד איך לכתוב. ובכן הטלטלה העצומה שארעה לי אחרי שקראתי את דיטה ... הבהירה לי את הפרדוכס המצוי במניעים שלי לקרוא ספרים, שכן גיליתי שעד כה קראתי ספרים רבים אך האמנתי שהסיפורים הללו הם לא יותר מאשר שעשועי דמיון, לא האמנתי שהכתוב בהם הוא סיפור אמיתי וכאן הפרדוכס, שכן אם אין אלה סיפורים אמיתיים אז מה אפשר ללמוד מהם על העולם ? ספרו של מרטון אנדרסן נקסה. דיטה בת אדם נכתב ברמה כל כך גבוהה של הזדהות, מידה כל כך רבה של אמפטיה ומחויבות חברתית שזה יצר אצלי באופן דרמטי שינוי בגישה, מעתה שאלתי לא הייתה איך לכתוב ספרים, אלא איזה ספרים ראוי שיכתבו. הספר הזה עורר אצלי באופן מאוד חד את הכלים לזהות – האם הסיפור מבוסס על מציאות ? האם הסופר בקיא בנושא עליו הוא כותב ? מה המניע של הסופר להגיש בפני הקורא את סיפורו ? מאז קראתיו גם חידדתי את יכולתי לזהות דימויים איוש חפצים, משל ונמשל ועוד. מעבר להתרגשות הגדולה שאחזה בי לכל אורכו של הספר דיטה בת אדם, חשבתי שהלוואי ויכתבו עוד ספרים כאלה. בימים אלה העמוסים עד צוואר בציניות, בכוחנות, בריב ובמדון אני סבור שכדאי להיזכר בדברים האמיתיים והפשוטים של החיים עם ספרו של מרטון אנדרסן נקסה דיטה בת אדם.

אני באמת מנסה לפעמים להבין.
מחברים כמו באלדאצ'י (הבינוני מאד) ולי צ'יילד (קצת יותר טוב).
איך הם מצליחים כל כך?
מה ממכר בהם?
מ-4 של באלדאצי' שקראתי אחד היה טוב,2 נסבלים ואחד נורא.הוא מורח פרטים מיותרים ומייגעים שלא תורמים כלום לעלילה ורק מחסלים עצים.מוציא כמו לי צ'יילד ספרים בסרט נע עם אותן דמויות והקורא כבר יודע פחות או יותר שריצ'ר הטוב ינצח וימשיך להרפתקה הבאה בקליפורניה, נבדה או היכן שלא יהיה.
מבין לגמרי שלפעמים כיף לקרוא ספר הרפתקה חביב, לא חייבים תמיד לקרוא מה שיוגדר כספרות מופת.לפעמים בא לנקות את הראש עם משהו קליל.סבבה.
אבל באלדאצ'י ממחזר את עצמו לדעת.
גם ניקולס ספארקס וגרג הורביץ נוטפי קיטש וברבורים, מוציאים ספר אחר ספר שמצליחים כל כך.
איך?

הכנה לקריאה.
הקטע להלן מיועד במיוחד לאלו שקראו ספרים רבים בחייהם ובמשך הזמן ניטעה בהם התחושה שהם יודעים מה זה ספר, הם יודעים מה היא ספרות. בבואם לקרוא ספר חדש הם מגייסים באופן אוטומטי את כל ידיעותיהם משכבר ומקננת בהם גם התחושה שהם יודעים הכול ואי אפשר להפתיע אותם. אהבה כשלעצמה ואהבת הקריאה בספרים, הם דבר מאוד אישי, מאוד פרטי שאיננו קשור לשום דבר חיצוני. כפי שוודאי ידוע לרבים אהבת הקריאה בספרים איננה פעולה אוטומטית במהותה, אלא היא עניין הדורש בנייה של יסודות נפשיים, היא קשורה בטיפוח הקבלה, בטיפוח הרצון ובטיפוח הכמיהה הטבעית שלנו להבין את העולם הסובב אותנו. שימו לב שכל העניינים המוזכרים למעלה הם עניינים פנימיים שבינינו ובין עצמנו, אין בהם ולו שמץ מן הדרישה מהעולם להעניק לנו פרס, או לתת לנו תמורה כלשהי. אמנם אפשר שנאמין שהתמורה בוא תבוא, אולם היא בהחלט בלתי מוגדרת ואני מעז לשאר שכאשר היא מוגדרת, מזמנת לנו המציאות מכשולים רבים. במילים פשוטות ומובנות לכל נפש, העולם לא הבטיח לנו גן של שושנים בבואנו אליו, אבל דבר אחר הוא כן הבטיח – אם נחקור ונלמד כיצד הוא בנוי, נמצא שהוא מאוד מעניין. דורות רבים של כותבי וקוראי ספרים עברו בעולמנו. גלגולים רבים של מסורות ועברו את השלבים מן הידע המוחלט אל הספק וחוזר חלילה. אם תשאלו אותי, השיטה המדעית היוצאת מנקודת מבט של ספק ועדיין נשארת בספק גם לאחר ממצאים מרחיקי לכת, משכנעת אותי הרבה יותר מהשיטה המדעית הקובעת אמיתות אבסולוטיות. הסיבה העיקרית שאני מעדיף את שיטת הספק על פני השיטה היומרנית של הידע המוחלט, אינו קשור באמת כשלעצמה, אלא בתלמידים שבאים ללמוד אותה. טיבעה של השיטה המוחלטת עשויה להיראות מאוד ליברלית, אבל חבויה בליברליות הזו איזו מלכודת והיא הצנזורה. אנא ראו זאת כך: כאשר אני כותב על שיטות אלו ואחרות, אני בעצם מתכוון אליכם ואלי, שכן אם נתייחס רק לידע שצברנו כאמת מוחלטת וכאבן בוחן להערכה של הספרים שאנו קוראים, הרי בלא ידיעתנו נאמץ לעצמנו שיטות אבחנה, שהן מופרכות מעיקרן, מפני שיהיה בהערכתנו משהו חסר באופן מאוד משמעותי והוא הספק, מפני שהערך היחיד שבאפשרותו להעלות בדעתנו, את אשר נבצר מאיתנו ללמוד, הוא הספק. כדוגמה למה שנכתב לעיל ברצוני לתאר משהו ממהלך הקריאה שלי בספר "אמנות ההקשבה לפעימות הלב". תחילתו של הספר הוא מעין הבטחה שעתידים אנו להיחשף לסוג של עלילת מתח שבה ג'וליה יוצאת לחפש את אביה שנעלם יום אחד ללא הסבר, והסימנים מצביעים על כך שהוא נמצא בבורמה. מכאן נפגשת ג'וליה באובה, היא רואה אותו כזקן בורמזי תמים המבטיח לה שהוא מכיר טוב מאוד את אביה ומספר לה בשפה ישירה ונאיבית כל מיני סיפורים, דמיוניים כביכול, אשר מנקודת מבטה נתפסים כאגדות תמימות ויפות, אשר חושפות גם משהו מהמסורת הבורמזית ומן ההיסטוריה של הארץ. בשלב הזה בקריאה יצאתי לגינה שבחצר ביתי, התבוננתי בכמה צמחי תבלין שאצטרך לגזום לפני בוא החורף והמילה גיזום הדהדה בנפשי, הבנתי באותו הרגע שעל מנת להבין מה מתרחש בספר, עלי להשיל מעל עצמי את כל מה שאני יודע על ספרים ולנסות לקרוא את הספר הזה, כאילו זה הספר הראשון שאני קורא בחיי. מכאן גיליתי שהסופר (שהוא גרמני במקורו) הציב בפנינו אנשי המערב ביקורת חריפה מאוד, טבולה בדבש של הסיפור הנאיבי, על מנת להראות לנו עד כמה אנחנו שבויים בדעות הקדומות שלנו. הסופר יאן פיליפ סאנדקר בסופו של דבר קיים את הבטחתו, זה ספר בלשי מופלא שהבלש המחונן בו, הוא לא ג'וליה שיצאה לחיפוש הבלשי אחרי אביה, אלא אובה הזקן הבורמזי שידע כיצד לפתות אותה בדבש סיפוריו, על מנת שתיעזר בסבלנות ותשמע את החלקים החשובים ביותר שעליה לדעת על אבא שלה, ובו בזמן להסתיר ממנה (ומהקורא) חלקים לא פחות חשובים, אך המזמנים בפני ג'וליה ובפני הקורא את ההזדמנות להשלים באופן חשיבה בלשית, את החלקים החסרים. מי שקרא את הספר ומעוניין בפרטים מדויקים, מוזמן לבקשם באופן פרטי בדוא"ל: raztuv@gmail.com ואשמח להביא לידיעתו.

ספרים בכללי נושא רחב.
על קצה המזלג, ספרים בכללי הוא נושא רחב כיוון שהוא מכיל כמובן מאליו את הקורא, את הכותב, עורך הלשון, העורך הספרותי, המוציא לאור, מפעלי הנייר, יצרני הדיו, סדר האותיות לדפוס, מעמד הדפים לפני הדפסה, בתי הדפוס וכורך הספרים. בדרך כלל בימינו כל בעל מלאכה הקשור ביצירה הספרותית המוגמרת הוא מתמחה בתחומו, כאשר הקשר שלו בתחומים האחרים אינו הכרחי, אולם אפשרי בהתאם למידת סקרנותו. כיצד החלו בני אדם לכתוב ספרים ? בעת העתיקה יש עדויות לכתבי יד עתיקים שמרביתם עסקו בנושאים טכניים של מסחר ונוהלי ממלכה, הסגנון של כתבי יד אלה היו שילוב כלשהו של תמונה/ סמל ומשמעותם, כתב החרטומים לדוגמה, במקביל החלה להתפתח שיטת הכתב העברי שתרגמה את צלילי השפה המדוברת לאותיות. כיוון שאין דבר בעולם שנוצר שלא לצורך כלשהו, אני מרשה לעצמי לשאר שהצורך לבטא בכתב את לשון הדיבור, נבע בעקבות שינוי היחס למטרות הכתיבה. כאשר נפתחו דיונים מילוליים לגבי הבנת מסלול הכוכבים והבנת התנהלותו של העולם באופן כללי, אז נדרש להשתמש במילים שאינן משקפות איזה אובייקט פיזי, אלא היבטים רוחניים של המציאות, ומכאן החל כתב היד להתפתח ולשנות את פניו מעת לעת. עם הספר. לפי מסורות עתיקות שרוב כתביהן נכחדו, בתקופת המאבק בין הצדוקים לפרושים, (הסבר מורחב אפשר למצוא בספרה המאלף של פרופסור רחל אליאור "זיכרון ונשייה") מדובר בכתבים כוהניים אשר תחילתם הייתה על ידי חנוך בן ירד, דור שביעי מאדם הראשון, שנכתבו בשיטת כתב המבטא צלילי שמע של השפה וכולם עסקו במבנה היקום, בניצוץ האלוהי, במלאכים ובפקודת האב חנוך לבנו נח, ללמד ולהנחיל את החכמה הזו לדורות הבאים. מכאן החלה התפתחותו של עם, שנקרא בני נח, העבריים, עם ישראל והיום העם היהודי, כאשר לאורך השנים נשמרה מצוותו של חנוך בן ירד, לכתוב ולהעתיק, לכתוב ולהעתיק את חכמת ההשתלשלות האלוהית. על מנת לקיים את המצווה הזו שהחלה כמצווה משפחתית של בני נח, נדרשה המשפחה לייצר ארגון חברתי שיאפשר את הלימוד ואת עבודת הכתיבה. התורה מפרטת את השתלשלות הדורות עד משה ואהרון ומכאן אנו למדים שהכוהנים של העם עד אהרון הכוהן, היו אותם צאצאים מסורים מבני חנוך שהקדישו את חייהם בלימוד, בכתב וללמד את בניהם אחריהם את הכתב ואת הידע שהוא מנחיל. משפחת בני חנוך בן ירד ובני נח הלכה וגדלה ובימי משה רבנו ואהרון הכוהן, היא נהפכה לשבט שנקרא – שבט לוי ועל כן מכל שבטי ישראל מופקד שבט לוי על לימוד הילדים ועל שירת התפילות, ולמען לא יפתח פתח לניצול ולשחיתות מצד המלמדים, ולמען יהיה המלמד משבט לוי חופשי לתנועה בין השבטים השונים כדי ללמד את כל הילדים מבני כל השבטים, קבע משה ששבט לוי לא יזכה לנחלה, לא יהיה לו רכוש וכל העם מופקד לדאוג לכל צרכיו, שבט לוי אם כן היה מפוזר בין כל השבטים. מתוך ההקפדה היתרה של העם, על הלימוד ועל הכתיבה, יושבי הסביבה והשכנים החלו לקרוא לו עם הספר. הכוהנים, כותבי הספרים באותה עת למדו מילדותם את כל תהליך הכתיבה, החל בתוכן ובמשמעותו, עיבוד העורות, ייצור הדיו, הכנת קנה הכתיבה, צורת האותיות וגודלן, חישוב מספר האותיות האפשריות, המתאימות לגודל הקלף, גילול הקלף ושמירתו ועם מטען הידע הזה עברו בין אחת עשרה שבטי ישראל האחרים ולימדו.
בפתיחת הדיון הבא אתייחס להשתלשלות שהתפתחה והגיעה עד הלום, כאשר רוב הספרים שיוצאים לאור, אינם עוד ספרי קודש, אלא ספרי חול.

תמיד אני מתלבטת אם להמשיך ספר גרוע / ערוך גרוע / שהבנתי את הפואנטה / שאני לא נהנית ממנו
הפעם אני בעמוד 155 (מתוך 745) בספר "איזון עדין" של רוהינטון מיסתרי, וכבר עברתי בו כמה וכמה רגעים שחשבתי לנטוש, רגעים קשים כאלה שנותנים סטירת לחי, רגעים שמתארים את החיים עצמם ואת הקושי והיכולת להפר כל איזון ברגע אחד של אלימות או סתם חוסר מזל, לטוב או לרע.
ואני מרגישה בעיקר ששבעתי מאלה, שמערטלים את החיים מולנו במלוא אכזריותם הממשית, מהחיים האלה יש לי מספיק סביב, בכל יום ויום, וכשאני קוראת אני אוהבת דברים מרוממי נפש או יוצרי מחשבה או מעוררי דמיון, ועוד כהנה וכהנה דברים משמחים וחיוביים שלא יצערו לי את הפנאי.
עכשיו הכתיבה של הספר בעיני לא רעה והדמויות יוצרות אמפתיה ורק לא מתחשק לי לקרוא עוד כמה מאות עמודים כדי להרגיע לסוף טרגי, מצער, מכעיס, כזה של החיים החשופים במלוא עוניים וקשיותם.
והשאלה שלי ממי שקראו את הספר - האם זה שווה את הזמן שלי? האם להשקיע ולהמשיך? האם יהיה בסוף קתרזיס לטוב או לרע?
תודה (:

שלוז. הערה חיננית, אסרטיבית ועם ראש פתוח. למיטב ידיעתי הסופרים הגדולים, מכירים את כל הטריקים והשטיקים של ספרות המדע הבדיוני והפנטסיה, אכן אפשר להנות מזה וגם מזה. שחרר את המצפון, לדעתי האהבה עומדת מעל הכול.

ספרות ופנטסיה.
או – ספרים לא נכתבים על אי בודד.
קראתי בזמנו ספר רב ממדים שבוודאי כולם שמעו עליו – "מלחמה ושלום". מצאתי בספר הזה את כל המרכיבים האנושיים שיכולתי להעלות בדעתי, כולל את היצר האנושי להיכנס לעולם הפנטסיה. חוקרי מוח, מדע ותודעה ועולמו של תת המודע, מסבירים את הנטייה האנושית לפנטסיה, כמנגנון הגנה של תת המודע, המסייע לנו לעבור בשלום מצבים בלתי נסבלים, אולם מצד שני ההתמכרות לפנטסיה, עלולה להעביר בן אדם על דעתו, עד אשר עלולה להשתבש הבחנתו בין דמיון ומציאות ו/ או העדפת הדמיון על המציאות. בספר "מלחמה ושלום", הבליחה הפנטסיה במינונים מוגבלים ביותר, על מנת להשאיר את הבמה העיקרית לתיאור המציאות (מנקודת מבטו של טולסטוי). עניין אחר אני מוצא בכך שרשימת רבי המכר של שלושים השנים האחרונות, מצביעה על משהו שנראה בעיני מדאיג מאוד, מנקודת המבט של אחריות חברתית, התפתחות חברתית וחינוך נערי בית הספר, בכך שרבי המכר הם ספרים העוסקים בפרסום דברי מדע בדיוני ופנטסיה, מלחמות כוכבים, ספרי קונספירציות דמיוניות, ספרי בלשים וכדומה, כאשר כולם מתארים עולמות מדומיינים, מבלי להביא שמץ מן האחריות החברתית. לתוך ההרגשה הזו וההכרה הזו, אני מצרף את ידיעותיי על שוק הספרים ועל הקרטלים הכלכליים של הוצאות הספרים, אשר הסיטו את נקודת מבטנו על ספרים, מהקניית ידע, מדע, תרבות ואמנות, פיתוח רגשות יצירתיים ועוד, אל השטח המצומצם ששמו – "כסף". לתוך הנתון הזה, אני מצרף נתון נוסף, המתאר איזה רמות גבוהות של מחקר, נעשו על ידי חברות ענק כלכליות, שמטרתם להפוך את הציבור הרחב ממצבו הטבעי – תמים המסתפק במה שיש לו ולא חסר לו מאום, לאיזו מכונת קניות שלעולם לא תסתפק במה שיש לה ותאוותה לעוד ועוד תתגבר, עד אשר תרכוש את כל קרוסלת החיים שאפשר לקנות בכסף עובר לסוחר. ומתוך שלושת נקודות המבט הללו, מתעוררת שאלתי המרכזית, האם תיאור המצב הנכון, הוא שצנזור על, מטעם בעלי ההון והפוליטיקאים הסמוכים אל שולחנם, יושב מעל קרטל הוצאות הספרים, ומכוון אותן לספרות ההזויה הזו, תוך כדי בלימה מכוונת של פרוזה בריאה, המשלבת מציאות חברתית בת קיימא, כדוגמת "מלחמה ושלום" למשל ? למען השלמת התמונה, רק לסבר את האוזן, עד היכן מגיעה השפעתם הקלוקלת של בעלי ההון. שמעתי באחת מהרצאותיו של אוריה שביט (פרופסור אוריה שביט מרצה מחונן הנותן הרצאות רבות בארץ וברחבי העולם) את הדברים הבאים: "ריכזתי כמה הרצאות באוניברסיטאות בארה"ב, הופתעתי מאוד כאשר כמעט תמיד אחרי הרצאה, בא אלי מישהו ושאל, מטעמו של מי אני מבצע את המחקרים שלי ?". מכיוון שאחד מנושאי המחקר של אוריה שביט, הוא חופש מדעי, אז הוא משגר לקהל מאזיניו את השאלה, "כיצד באפשרותו של חוקר לשמור על חופש מדעי, אם בעלי ההון הם אלה שמממנים את המחקרים שלו ?". ובכן אני שואל כאן, כיצד אפשר לצאת מהכלא המנטלי, שאליו מכניסים אותנו בעלי ההון בעל כורחנו, הכלא שמחייב אותנו לעבוד עבורם ולא עבור עצמנו, לעבוד עבורם ולא עבור המדינה היקרה שלנו ולא עבור הרווחה החברתית הכללית במדינתנו, אלא רק עבורם ?

לדעתי, זו לא חכמה לקטר על כמה שהיום הכל גרוע, והספרים בתת רמה, 'והדור של ימינו' וכו'. תמיד בפרספקטיבה של שנים הכל נראה הרבה יותר טוב לעומת היום (למרות שאני רק בן 15 ואין לי זכות דיבור, זה די נמאס לשמוע מהמבוגרים את זה כל הזמן- אני בטוח שכשאתם הייתם ילדים הדור שמעליכם אמר בדיוק אותו דבר..), ולגופו של עניין- למה היום הספרים הרבה יותר רדודים וחסרי עומק- לדעתי זה לא לגמרי מדויק, והסיבה לכך היא שהמשאבים היום הרבה יותר זולים ונגישים, ומה שפעם היה צריך להיות ספר ממש טוב כדי שהוצאה לאור תסכים להוציא אותו- היום זה כבר לא כך מפאת העלויות הנמוכות. וזה מה שלדעתי מוריד את ריכוז הספרים הטובים בכלל הספרים

תיקון לשם הבהרת שאלותיי.
על ספרים היום.
אני אוהב ספרים, אהבה שלא תלויה בדבר, אהבתי ספרים אפילו לפני שידעתי לקרוא בהם. בימי נעורי כשהתחלתי לקרוא ביתר רצינות, היו ספרים שנגעו בי יותר וכאלה שנגעו בי פחות, היו ספרים שממש עיצבנו אותי, אולם כך או כך התגבשה בי ההרגשה שהספרים שאני קורא, באים לספר לי משהו אמיתי, אולי על תרבות החיים שבה הם נוצרו, אולי אמת כלשהי על ההתנהגות האנושית, משהו שיכולתי דרכו להבין טוב יותר את העולם שבו אני חי, משהו מחוויותיו ומנקודת מבטו של הסופר, על סביבת החיים שבה הוא חיי, אם לשבח, אם כביקורת מינורית, או אם כקריאת תיגר על תפיסות תרבותיות, שהן מבחינתו בלתי ראויות. היום אני מוצא אצל סופרים חדשים, מעט מאוד ואף נדיר מהגישה הספרותית הזו ואני שואל, האם סוף המאה התשע עשרה, עד אמצע המאה ה- 20 היה עידן התמימות, או עידן הרצינות, או עידן כלשהו שאין לי מושג כיצד להגדירו ? כך, או כך, כשמתבוננים היום בשוק הספרים, נראה שאנו בעידן שונה לחלוטין והשאלה היא, האם היום מדובר בעידן של תת תרבות, או שמא יש משהו אחר המסתתר מתחת לפני השטח ?

מגיל ממש צעיר זוכר את עצמי רובץ על מיטתי וקורא את קופיקו,צ'יפופו,השביעייה והחמישיה הסודית,סדרת האימים של דאן שוקר וביל קרטר.הספרים עברו בינינו ונשחקו משימוש.
אנו חיים בעידן שלא דומה לזה שאני זוכר מילדותי,נעורי וגילאים מתקדמים יותר.
תרבות או תת תרבות הן עניין מורכב.
אין לי שמץ הערכה לריאליטי וחוסר הבנה מוחלט לצורך האובססיבי לצלם כל פיפס בעשרת עותקים ולהעלות לפייסבוק/אינסטגרם שכל שנה מוסיפים ברמה גלובלית (לאחרון בלבד 60 מליון ביום!)הגזמנו והתמכרנו.אנשים לא מרגישים טוב עם עצמם אם לא העלו ושיתפו 'חברים' בחומוס שהם אוכלים כרגע במסעדה.
טוב או רע? לא יודע. מוגזם וממכר? בלי ספק.
וזה ילך ויקצין.

על הספרים היום.
על ספרים היום.
אני אוהב ספרים, אהבה שלא תלויה בדבר, אהבתי ספרים אפילו לפני שידעתי לקרוא בהם. בימי נעורי כשהתחלתי לקרוא ביתר רצינות, היו ספרים שנגעו בי יותר וכאלה שנגעו בי פחות, היו ספרים שממש עיצבנו אותי, אולם כך או כך התגבשה בי ההרגשה שהספרים שאני קורא, באים לספר לי משהו על תרבות החיים שבה הם נוצרו, אם לשבח, אם כביקורת מינורית, או אם כקריאת תיגר על תפיסות תרבותיות, שהן בלתי ראויות מבחינת הסופר. האם היה זה עידן התמימות, או עידן הרצינות, או עידן כלשהו שאין לי מושג כיצד להגדירו ? כך, או כך, המובן מאליו לכל אלה שמתבוננים היום בשוק הספרים, הוא שהיום אנו בעידן שונה לחלוטין והשאלה היא, האם היום מדובר בעידן של תת תרבות, או שמא יש משהו אחר המסתתר מתחת לפני השטח ?