|
no fear
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
~הקדמה~
כל אחד מתאר את חייו עד שהרוזן מוטי השתלט על העולם, ואת החיים אחרי.
תתחילו!
|
נטוטו
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
*שאלה, יש בצפר בעולם הזה נכון?
|
|
|
נטוטו
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הדבר הראשון שראיתי בבוקר הוא לשון ענקית מלקקת את הפנים שלי. זאת הייתה אחת מהכלבים שלי, לילי. היא תמיד באה בבוקר להעיר אותי, כדי שאני לא אאחר לבית הספר. ליטפתי את הראש שלה כדי לסמן לה שהתעוררתי. היא הפסיקה ללקק אותי וחיכתה שאני אקום. קמתי לפני שהיא תתחיל בסבב ליקוקים חדש.
לא בדיוק חשבתי על מה שאני לובשת - חולצה שחורה רפויה, ג'ינס משופשף, נעליים צבאיות שחורות ואת הכובע צמר השחור הקבוע שלי. אפילו לא טרחתי להסתרק.
ירדתי למטה למטבח, שם חיכתה לי ארוחת בוקר מפוארת שאכלתי ממנה רק טוסט קטן. לקחתי את הכסף לארוחת צהריים שאמא ביקשה מאחד המשרתים לתת לי, ויצאתי להאכיל את הכלבים שלי.
היו לי משהו כמו עשרים כלבים, אולי יותר, ומתוכם רק לילי הורשתה להיכנס לבית. היא הייתה הכלבה הראשונה שלי, והכי נקשרתי אליה מכולם. פעם מישהו אמר להורים שלי שחיות מחמד יכולות לעזור לי - איך הוא קרא לזה? - לשפר את היכולות החברתיות שלי. משום מה הם הלכו על כלבים וסוסים, ואולי הם קצת הגזימו. אבל זה לא שהייתה לי בעיה עם זה. להפך, זה מאוד נחמד מצידם. אני לא מאמינה שהצלחתי להגיד את זה בלי לפרוץ בצחוק.
אבל כל זה היה פעם, לפני שהרוזן מה-שמו השתלט על העולם. הוא החרים את כל הכלבים שלי – "רכוש השלטון" הוא אומר. בולשיט, יותר נכון – וגם את כל הסוסים שלי. רק את לילי הוא השאיר לי. אבל מאוד התגעגעתי לכולם, כי בסופו של דבר, הם היו המשפחה שלי (ואל תצפו שאני אגיד עוד דברים רגשניים מהסוג הזה. זה לא יקרה).
אני לא רוצה להישמע צפויה מדי, כן? זה לא שאני חושבת כל היום על איך אני אפרוץ לחדר שלו ואצעק לכלבים שלי לקרוע אותו לגזרים, ולסוסים לרמוס את הגופה. ממש לא. לא חשבתי על זה אפילו פעם אחת. בכלל.
אוףף על מי אני עובדת? הוא לקח את המשפחה שלי, ואם אני אצטרך להתגנב לארמון שלו ולהקשיב לכל הסודות שלו וסחוט אותו אחר כך שיחזיר לי אותם, בחיי שאני אעשה את זה (בסדר, הוא השאיר לי את ההורים, אבל זה לא נחשב).
|
|
זאבה~
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
יש לי שאלה: יש סיכוי שיש לי זאב בלהות?
זאב בלהות- הוא דומה לזאב רגיל אבל הוא (הרבה) יותר גדול מזאב רגיל ויש סימנים מבדילים עם יודעים איפה לחפש.
|
|
POLLO
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
רוח קרירה חדרה לחדר כשפתחתי את החלון. הדגל הקבוע התנופף לו בגאווה וגרם לי לרצות להקיא, כרגיל.
שאפתי את האוויר הקפוא והרגשתי את המתכת באדמה. בעצם, המתכת נמצאת בכול מקום, אבל בעיקר באדמה.
כיוונתי את הסכין החדה לכיוון המטרה שתלויה על הקיר. הפרצוף של הרוזן, כמובן. היא התחילה לרתוח מתחת למגע של היד שלי, אבל זה יעבור בקרוב.
זרקתי במהירות. בדיוק באמצע. חייכתי חיוך קטן, שנעלם במהירות כשאחותי נכנסה לחדר.
"מה קרה רוז?". לפעמים השתיקה היא הפתרון הכי טוב, אבל לפעמים היא מכאיבה.
שנינו ידענו מה קרה.
"אני מתגעגעת לאימא, חלמתי עליה".
"אני יודע. תנסי להתנחם בזה שלפחות נשארה הטבעת שלה".
אם הייתי אח רגיל היינו אמורים להתחבק ברגע הזה. אבל זה לא ממש אני.
יצאתי החוצה, ובכול צעד הרגשתי את הצינורות שעוברים מתחתיי. אפילו האוויר הריח ממתכת כבדה.
נכנסתי לחנות הקטנה וסובבתי את השלט. "Open".
|
|
הומורה אקמי <font color=483D8B >
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
''סתומה קומי כבר את מאחרת לבית הספר''
נשמע קולו של אחי שגילה שהכישרון שלו [לצערן של האוזניים שלי]הוא לצעוק וכל רגע פנוי הוא משתמש בכישרון הזה
קמתי התלבשתי והלכתי לבית הספר תוך כדי שאני מזמזמת את השיר האהוב עלי ''יש לי שיר שמעצבן אנשים''
ככה זה היה כל יום
עד שהרוזן מוטי השתלט העולם
למזלי הוא לקח את אחי להיות הכרוז הרשמי שלו ואותי הוא גם רצה לקחת עד שהוא גילה מה הכישרון שלי כמובן....למרות שאמא אומרת שהכישרון רק יסבך אותי בצרות ואני לא אצליח בחיים הפעם הוא הציל אותי
בבית הספר רק דיברו איתנו על מוטי מוטי ושמוטי ופעם ראשונה מאז גיל 4 לא התחשק לי לחפור ולעצבן את כולם,כלומר בטח שהתחשק לי לחפור אבל על שמוטי? איכסה
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
החיים שלי לפני שהרוזן מוטי השתלט על העולם? חיים טובים. צחקתי, שתיתי, עישנתי וביליתי עם חבריי הטובים מקס והלנה במועדון הגייז העירוני.
איזה כיף, נכון?
ובכן, זה לא נמשך כל כך הרבה זמן: הרוזן מוטי השתלט על העולם ומאז לא ביליתי.
הייתי צריך להלחם ולהפוך לגבר! לכן, השר דריום אסף את כל האנשים בעלי הכישרונות המיוחדים (שלי זה להכנס לצרות) ואני ביניהם.
אכן צרה צרורה.
***
ישנתי במיטה רעועה בצריף קטן ורעוע גם הוא. מי שהעיר אותי היה הכלב שלי, מקסי (על שמו של חברי הטוב) בליקוקים ראוותניים.
"די!!!" רציתי לצעוק אבל לא צעקתי. השבתי לו בנשיקות וליקוקים.
איכס. אני ממש לא חושב ככה!
אחר כך קמתי, התלבשתי, צחצתי את השיניים, נכנסתי לארון, הוצאת חזייה, תחתונים, שמלה בעלת מחשוף סקסי ביותר שעושה חסד עם שערי הבלונדיני המדהים והריחני (כמובן שלא הרשו לי לקחת לאימונים שמלת אירועים, אז הסתפקתי בשמלת קרב. יש כזה דבר.)
אחר כך יצאתי מהארון, נכנסתי לשירותים (איזה מזל שלא היה לי מחזור כי אם כן, הייתי נתקע פה שעה לפחות!), אמרתי ביי ביי למקסי, סגרתי את הדלת, יצאתי מהבית, ריחרחתי את האוויר בחוץ, אמרתי איזה יום יפה היום, וצעדתי קדימה בלי לעצור, לעבר חדר האימונים.
|
|
אנוביס
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
התעוררתי לצליל השעון המעורר ושפשפתי את עיני, אני צריך להגיע לעבודה מוקדם מן הרגיל היום, אורחים חשובים צריכים להגיע היום למסעדה, זאת אומרת להתעורר בחמש בבוקר ולהגיע לעבודה בחמש ורבע, זרקתי על עצמי חולצה ולבשתי מכנסיים, יצאתי מהדירה שלי ולקחתי אוכף מהמחסן, זימנתי את סוסי ושמתי עליו את האוכף, עליתי עליו והתחלתי לרכוב לעבר המסעדה...
כמובן שזה היה לפני שהרוזן מוטי הזה השתלט על העולם. ישבתי בפארק וחיכיתי לא יודע למה, זה לא כאילו הישועה תבוא מהשמיים, את האמת ניסיתי לחיות את חיי בשקט להתמודד עם המצב החדש, לא חשבתי אפילו על לפגוע ברוזן...
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הייתי עסוקה בלרשום כתבה מאוד מאוד סובייקטיבית לגבי השלטון של משמו כשהמורה הגיעה אל השם שלי.
"ניטה, יש לך שיעורים, נכון?"
חשבתי על זה לרגע. אולי הייתי מאושפזת אתמול?
"אני מצטערת המורה, אתמול הייתי במסיבת האירוסין של אח שלי. היא הייתה עד מאוחר אז לא היה לי זמן להכין את השיעורים. אני אגיש לך אותם מחר."
"בסדר"
מעניין, זו כבר הפעם הרביעית שאח שלי מתחתן או מתארס. אולי בפעם הבאה אני אגיד שהכלבה שלי אכלה לי את השיעורים.
אז אם עד לפני כמה זמן הבעיה הכי גדולה שלי הייתה מה לומר למורה כשהיא תשאל אותי משהו. פעמיים כבר נאלצתי לעבור ניתוח בגרון ולא יכולתי לענות בכיתה לשאלות שלה.
עכשיו - הבעיה הכי גדולה שלי היא לדעת על מה לא לדבר עם האורחים. זה מה שקורה כשהרוזן הדיקטטור הוא קרוב משפחה ממדרגה חמישית או משהו כזה - את נאלצת לחיות בבית גדול, עם עשרים משרתים, ושני הורים שגורמים לכך שכל ערב תיאלצי ללבוש שמלה חדשה ולהיות מתוקה ומנומסת אל כל האורחים שרוצים להתקרב אל השלטון.
שלא לדבר על כך שחצי מהם שולחים את הידיים שלהם למקומות שבהם הם לא אמורות להיות.
אין לי אפילו אחים כדי לחלוק איתם את האומללות הפתטית שלי.
אז נכון שלפעמים הרוזן יכול להיות נחמד. לדוגמא בפעם הרחוקה ההיא שהוא הגיע כדי לבקר וכדי להראות את הצד הטוב שלו - הוא לא מוציא להורג את *כל* בני המשפחה שלו - והביא לי בדרך כמה כלבים חמודים. אין לי מושג מאיפה הוא השיג אותם כי הוא שונא חיות.
ניסיתי להתחמק מהבית (טוב, אני קוראת לו בית - אבל למעשה זו אחוזה שמשתרעת על כמה עשרות דונמים) בלי שיתפסו אותי. אבל מסתבר שלא רק למורות יש עיניים בגב.
"ניטה, ניסית שוב פעם לצאת בלי ליווי?"
"לא אמא, בסך הכל רציתי לצאת קצת לחצר. ראיתי ציפור שנפלה ורציתי לעזור לה."
המבט שלה התרכך בשניה. היא עד עכשיו לא הבינה שאני כישרונית. "בסדר. אם תרצי לצאת פשוט תקראי למאבטחים והם ילוו אותך"
אני יכולה לדמיין כל כך הרבה אנשים שישמחו לפגוע במישהי שראתה בפעם אחרונה את המושל לפני חמש שנים. פשוט ערמות של אנשים ירוצו אלי עם סכינים ואקדחים. איזה פחד.
"בסדר" חייכתי אליה.
תוך חמש דקות הייתי מחוץ לחצר. לצערי הרב - בליווי שלושה מאבטחים, שלא יעזבו אותי גם כשאני רק ארצה לשבת בשקט בפארק.
|
|
|
no fear
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
זאבה - יכול להיות לך זאב בלהות, בתנאי שזו חיה אמיתית. העולם הזה הוא בדיוק כמו העולם שלנו, חוץ מהקטע של הכישרונות. אם זאת לא חיה אמיתית אז אין סיכוי. מצטערת.
בינתיים אתם מתקדמים מעולה! תמשיכו לתאר לתאר את חייכם עוד קצת, ושאף אחד לא יעז לקבל הודעה מהשר דריום! (אחמ זשל"ב אחמ.) אתם כולכם תקבלו את ההודעה המיוחלת - כשאני אגיד לכם שקיבלתם אותה.
אז תמשיכו!
|
|
|
נטוטו
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אריה, את מתכוונת לכלבים שלי? OO
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(המממ... כן? לא ממש חשבתי על זה. אבל נגיד שכן.)
|
|
|
נטוטו
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אוקי, זה הולך להיות מעניין ^^
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(אם הוד מעלתה תגיב, אני בטוחה שזה יהיה XD)
|
|
♥toolip
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
התעוררתי שוב לתוך שיגרה אפורה ומשעממת, אפורה במלוא מובן המילה, ארבעה קירות בצבע אפור-לבן נטולת קשקושים ותמונות שתלויים על הקירות, שמיחה לבנה אם פרחים אפורים שידה מלאה באין ספור נרות (גם כן לבן-אפור) ומולי נח קולב שעליו תלבושת בית הספר, תנחשו איזה צבע?! חולצה לבנה וחצאית קצרה אפורה, הצבע היחיד שראיתי בחדר המדכא היה הצהוב-כתום שהפיצה האש.
לפני שהרוזן השתלת על העולם החיים שלי היו הרבה יותר צבעוניים, טוב נו אי אפשר להאשים אותו גם בזה- אה רגע כן זה כן באשמתו. אני פיתחתי אלרגיה לצבע אפור הוא החליט שלכול בתי הספר חוץ מהבתי ספר של העשירים (שניראה לי שהם שיחדו אותו שלא היה להם תלבושת אפורה) לכולם יש תלבושת אפורה.
התלבשתי מהר בתלבושת ויצאתי. גם היו השמיים אפורים ניראלי שהרוזן עושה משהו לעננים זה כבר שבוע שהעננים אפורים ולא יורד גשם! וכנראה שרק דיברתי כי בדיוק באותו הרגע התחיל לטפטף, בד"כ אני הייתי רצה בגשם ומנשה לתפוס טיפות עם הלשון, אבל אין לי כוח להתקרר כי זה גם ככה לא נותן לי פטור מהבית ספר..
|
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אופס לא ידעתי...
|
|
|
נטוטו
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אחרי שלבשתי את מדי בית הספר החדשים נעמדתי מול המראה והבטתי בהשתקפות שלי בגועל. זאת ממש לא אני. אחרי שהרוזן מה-שמו השתלט על העולם, ההורים שלי שלחו אותי לבית ספר פרטי כדי שאני אוכל ללמוד עם כל הסנובים האלה שקוראים לעצמם "המעמד הגבוה". בפועל הם היו סתם ילדים עשירים ומפונקים, והדבר היחיד הגבוה אצלם היה האף שלהם, שהיה כבר ממש בעננים.
המדים החדשים היו מעוצבים כמו מדי בית ספר קלאסים - חולצה מחויטת, וסט, עניבה, חצאית משובצת (קצת קצרה מדי לטעמי) גרביים עד הברך ונעלי בובה. והכי גרוע - הצבעים היחידים היו כחול, אדום וירוק. בלי שחור, בלי אפור, רק צבעוני.
אני יודעת, זה נשמע בסדר, אבל הבעיה היא שאני מושכת יותר מדי תשומת לב כשאני מתלבשת ככה. ואני שונאת למשוך אליי תשומת לב.
לצערי, ההורים שלי לא חשבו כמוני. הם הזמינו ספר שיעשה לי פוני צד, וציוו על המשרתים להבריש את השיער שלי בבוקר ולוודא שאני נראית ממש טוב, למרות שכשהסתכלתי על עצמי ככה, כל מה שרציתי היה להקיא. זה עומד להיות יום גרוע.
לילי נכנסה לחדר שלי. כשהיא ראתה אותי היא השתעלה. חייכתי אליה חיוך עצוב והבטתי בה במבט שאומר 'תצילי אותי'. היא מיד הרצינה והתחילה לדחוף אותי בעדינות לעבר הדרך, מחשש שאני אאחר.
כן, לילי היא בהחלט המבוגר האחראי בבית.
נסעתי לבית הספר בלימוזינה הכסופה (ההורים שלי השאירו למשרתים הוראות מדויקות מדי) וכשירדתי הרבה אנשים נעצו בי מבטים. התחלתי להרגיש קצת לא בנוח, אז התקדמתי מהר לתוך בית הספר וניסיתי למצוא את הכיתה שלי, בתקווה שזה יסיח את דעתי מכל המבטים האלה.
---
צהריים, כבר סיימתי בית ספר. אמרתי לנהג שפגשתי כמה חברות ושאנחנו הולכות לאחוזה של אחת מהן, אז אני אגיע הביתה מאוחר מהרגיל. משום מה הוא קנה את זה. הוא הביא איתו את לילי, החזיר אותה מהווטרינר, או מה שזה לא יהיה שההורים שלי חשבו שהיא צריכה. בכל מקרה, שמחתי שהיא באה.
ניצלתי את ההזדמנות הזאת כדי לשבת בפארק ולקרוא קצת. לקחתי מקל וזרקתי אותו ללילי, כדי שהיא תחזיר לי אותו שוב. בדרך כלל זרקתי רחוק, כדי שיהיה לי זמן לקרוא לפחות חצי עמוד מהספר שלי עד שהיא תחזור עם המקל.
כמה שקט. אני מתחילה לחבב את הפארק הזה, חשבתי לעצמי. סוף סוף מצאתי מקום שבו אני יכולה להיות לבד.
וגם עם לילי, כמובן. חסר לי אם אני אשכח אותה. והנה היא שוב חוזרת עם המקל..
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אחרי שהצלחתי להבריח אחד מהמאבטחים בטענה שהדבר היחיד שיכול לעכב את המחלה הנוראה שלי הוא צמח נדיר שנמצא בפרו, המשכתי אל הפארק, מנסה במיטב יכולתי להעמיד פנים ששני האנשים הגדולים שמאחורי לא קשורים אלי.
כשהגעתי לפארק ראיתי ילדה משחקת עם כלב. הלוואי שגם הכלבים שלי היו מוכנים לעשות את זה, הם לא מקשיבים לי בכלל - חוץ מכאשר אני קוראת להם לאכול.
חייכתי אל המאבטחים את החיוך הכי תמים שלי "זו חברה שלי שם, אני יכולה ללכת לדבר איתה? אני מבטיחה להישאר כל הזמן בטווח ראייה."
המאבטח חשב לרגע. אבל לא מספיק זמן כדי להבין שאין כמעט שום דרך אפשרית שבה יהיו לי חברים. כולם התרחקו ממני אחרי שהרוזן השתלט על העולם וכל זה, אז יצאתי מבית הספר והמשכתי ללמוד בבית.
והתוצאה היא שהדבר היחיד שאני עושה כל היום הוא לשבת עם החיות ולהיות על המחשב.
רצתי לכיוונה, כשהגעתי גם הכלבה שלה הגיעה, והיא התחילה לנהום.
התכופפתי כדי להסדיר את הנשימה "את יכולה להעמיד פנים שאת מכירה אותי? רק לכמה דקות?" ביקשתי ממנה תוך כדי שאני מקפידה לעמוד עם הגב אל המאבטחים.
|
|
|
אנוביס
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
התעוררתי מהרהורי כשמקל פגע בי בגב, "סמעק" הסתובבתי לאחור ופלטתי את המילה הידועה, כלבה רצה לקחת את המקל ואני עקבתי אחריה, לשני בנות אחת לבושה בבגדי בית ספר מינימלים (אופס) היא לא נראתה כל שמחה לגבי המראה שלה חשוב לציין שהיא נראתה מדהים, והנה הכל הולך לזבל כי אני ח-ס-ר ט-א-ק-ט עם בנות, השניה נראתה צעירה וקצת מתוקה כמו דובון גומי (רואים, חוסר טאקט), "המקל הזה שלכן?" שאלתי חצי רציני
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
חייכתי אל הנער עם השיער השחור שכרגע הופיע "אני חושבת שזה שלה" צחקתי והעברתי את המקל לנערה. אחר כך הסתובבתי ונופפתי אל המאבטחים שהזדקפו ברגע בו הנער הופיע. לא כדאי שיבואו ויבינו שאני מדברת עם זרים. אני אוצא להורג על מסירת סודות מדינה, או משהו כזה.
ירדתי על הברכיים כדי להתקרב אל הכלבה, בצורה הזו הראש שלה היה יותר גבוה ממני. הושטתי יד כדי ללטף אותה, היא נהמה שוב.
"היי, אני בן אדם טוב." רטנתי. מסתבר שהכישרון שלי עובד גם על חיות, כי הכלבה קירבה את האף שלה אל היד שלי והניחה לי ללטף אותה.
"אז איך קוראים לכם?" שאלתי אותם.
|
|
|
נטוטו
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
באמת? עד שחשבתי שמצאתי מקום שאני יכולה להיות בו לבד, פתאום באים שני נערים. מאיפה הם צצו?
"אממ.. קוראים לי קייט" מלמלתי, אבל לא הסתכלתי עליהם. הסתכלתי על לילי. היא מתנהגת מוזר. היא בדרך כלל לא נותנת לזרים לדבר איתי, כי היא יודעת שאני שונאת את זה. יש משהו מוזר בילדה הזאת.
נשמתי עמוק ואמרתי בקול חלש "למה רצית שאני אעמיד פנים שאני חברה שלך? את מתחמקת מהם?" הנהנתי באופן כמעט בלתי מורגש לעבר שני המאבטחים שעמדו לא רחוק.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"אמממ... סוג של" מלמלתי תוך כדי שאני מציצה לעברם מעבר לכתף "חובות וכל זה. אני לא רואה הרבה אנשים שמנסים להרוג אותי בזמן האחרון, אבל הם לא מוכנים לקחת חופש."
הבטתי בכלבה "איך קוראים לה? היא ממש חברותית"
|
|
|
נטוטו
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הסתכלתי על הדשא ואמרתי "היא לא.." באותו קול שקט "בדרך כלל לילי ממש לא כזאת"
הנערה לא נראתה ממש מופתעת, מה שגרם לי לחשוד עוד יותר. רציתי לקום וללכת, אבל עדיין קיוויתי שאני אוכל להיות כאן שוב לבד, אז פשוט המשכתי. חוץ מזה, הנערה לא נראתה כל כך נוראית. היא לא הייתה מתלהבת, אלא.. נורמלית.
ובכל זאת, אני לא מתה על אנשים. כלבים וסוסים עדיפים בהרבה.
אבל בקשר לנער לא הייתי בטוחה. הוא היה.. לחוץ. לא הבנתי ממה יש לו להילחץ כל כך. אני עד כדי כך מפחידה?
לילי שמה לב לאי הנוחות שלי. היא התקרבה אליי ועזבה את הנערה. זרקתי לה מבט של 'תודה באמת' והיא הביטה בי בעצלנות בתגובה, משועשעת. טוב, גם כלבים הם לא מושלמים (*זה רק מה שהדמות שלי חושבת! אני בחיים לא אגיד דבר כזה!!*)
|
|
|
הומורה אקמי <font color=483D8B >
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
-סלחו לי? ראיתי נכון? שמלת קרב? 0.0-
מה שהעיר אותי היה הטלפון
כמובן שאני הייתי צריכה לענות
''הלו?''שאלתי
''שלום חומד'' נשמע הקול מעבר לקו
''סבתא?''
''אל תישמעי כל כך מופתעת הרי בטח שהייתי מתקשרת אחרי שחזרה הקליטה''
''אה...כן''
למרות שסבתא שלי ממוצעת יש לי תחושה שהיא ששיש לה כישרון למוזרות
''חמודה?''
''אה היי''
''איך הולך בבית הספר החדש?''
''סבתא זה בוקר עוד לא הלכתי אליו''
בגלל שאח שלי הוא הכרוז המלכותי נתקעתי בבית ספר של סנובים מעצבנים
''טוב חמודה רק תיזכרי שאת יכולה להיות רק אחד מהדברים אפרוחית או תותחית הבחירה שלך''
והיא ניתקה
ואז נשמע פיצוץ
הלכתי למטבח וראיתי את אחותי מוחקת כימיה מרשימת הכישרונות האפשריים ואחר כך כך היא רצתה שאני אקשיב לה שרה את ''על הקיר טיפס לו עכביש קטן''
ברחתי לחדר שלי ואפילו מלמטה נשמעו הזיופים של אחותי
הייתי ערה פחות מ2 דקות וכבר הייתי אמורה להתמודד עם הסבתא הסנילית שלי ועם אחותי ואובסיסבית הכישרון שלה
נפלתי על המיטה וצרחתי במשך חמש דקות שלמות
|
|
|
אנוביס
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
שתי הבנות שקעו בשיחה, והנה אני עומד שם מזיע כמו לא יודע מה.
"לי קוראים לובו" אמרתי לבסוף, "טוב אז בוא תשב יש עוד מקום" אמרה הדובונית
התיישבתי על קצה הספסל ליד קייט הזו "לובו זה זאב בספרדית לא?" שאלה קייט, "כן" עניתי במהירות.
"דרך אגב לי קוראים ניטה" ניטה אמרה.
"נ-נ-נעים להכיר" עניתי בגמגום אני לא מאמין על עצמי התחלתי לגמגם גם עכשיו.
|
|
|
נטוטו
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
החנקתי צחקוק. אז לבד אני לא אהיה היום, שזה באסה, אבל אולי זה לא כל כך נורא.
"אממ.. הכל בסדר, לובו?" שאלתי בחשש. הבחור הזיע וגמגם, ולמען האמת זה התחיל קצת להלחיץ. לא שלדבר עם אנשים בכללי לא היה מלחיץ, אבל ההתנהגות של הבחור הזה לא ממש עזרה לי.
"כן כן, " הוא אמר במהירות "הכל מצוין"
השתררה שתיקה מביכה. לרגע שקלתי להשתמש בכישרון שלי כדי לגרום להם ללכת, אבל בסוף החלטתי שלא. אסור לי שהם יעלו עליי, כישרון זה לא דבר שמגלים לכל אחד.
|
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
~כן, את שמעת נכון, באמת יש כזה דבר שמלת קרב~
פסעתי לעבר בית הספר החדש. נראה שכולם כבר נכנסו לכיתה ואני כרגיל, מאחר.
רצתי כאילו איזו מכשפה מטורפת רודפת אחריי כמו בסרט בלהות, ולא עצרתי עד שחלפתי על פני השער.
וווף איזה מזל! כנראה שלא איחרתי אחרי הכל כי קבוצה של נערים ונערות טיילה לה עם איזו כלבה בחצר ופה ושם חלפו זוגות של תלמידים שהתמזמזו ביניהם.
"היי" אמרתי. "אתם גם חדשים פה?"
|
|
|
אנוביס
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(ז"שלב אנחנו בפארק לא בבית ספר)
|
|
|
no fear
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
מעולה! תמשיכו עוד קצת ועוד מעט אני אעשה את הפרק הראשון.
דרך אגב, לטובת מי שלא קרא את הספר, כשהומורה קראה לסבתא שלה "ממוצעת" היא התכוונה לאדם שאין לו כישרון. שום כישרון בכלל, לא. יש גם כאלה, אבל שזה לא יעסיק אתכם יותר מדי.
אה, וכשהיא אמרה שאחותה מחפשת את הכישרון שלה, זה כי אתם לא נולדים וישר יודעים מהו. זה כמו שאתם לא ישר יודעים שאתם טובים בריקוד, או בכתיבה. זה משהו שמגלים, לפעמים רק בגילאים מאוחרים מאוד. אבל גם זה לא רלוונטי לגביכם, כי כולכם יודעים את הכישרון שלכם.
בקיצור, רק רציתי להגיד שאני ממש אוהבת את מה שאתם עושים, ותמשיכו בלי לתת לי להפריע לכם :)
|
|
|
הומורה אקמי <font color=483D8B >
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
מה? מה כבר עשיתי שמגיע לי עונש כמו אח מצבן בן 17 עם כישרון לצעקות אחות בת 10 ללא כישרון ואחות בת 12 עם כישרון לטיפול בחתולים!!!!!!!!!!
יצאתי כדי לקנות לאחותי את האוכל לחתולים לא ידעתי איפה זה לכן החלטתי לשאול מישהוא בפארק [אחרי שהחלפתי את התלבושת האחידה המקוללת הזאת לסוודר וג'ינס]
שם ראיתי זוג נערות מכיתות ט-יב משהוא כזה ונער שנראה כאילו הוא ישתין עוד שניה מרוב פחד
התקרבתי אליהם ושאלתי ''אתם יודעים איפה החנות המחורבנת הזאת לחיות?'' אמרתי,ידעתי שזה לא מנומס אבל כרגיל לא היה לי אכפת
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"את ממשיכה אחרי הכיכר בהמשך ישר ואז פונה פעמיים ימינה." עניתי לנערה שהגיעה משום מקום.
רגע? באמת? לא, זו החנות של חומרי הבניין, לעזאזל.
"ניטה" שמעתי קול שקט מאחורי ואז הרגשתי יד.
זינקתי מהספסל כדי להתרחק מהמאבטח שהגיע משום מקום. הוא הרכין את ראשו "ההורים שלך התקשרו. הם צריכים שתחזרי הביתה. היום בערב..."
"כן, כן, אני יודעת" אמרתי במהירות. אם עצם העובדה שהם יודעים שיש לי מאבטחים לא מחשידה מספיק, אין צורך שידעו גם לגבי קרבת המשפחה שלי לרוזן.
"ואבא שלך מבקש שתסגרי את הכלבים שלך בחצר שלהם. אף אחד מהמשרתים לא מוכן להתקרב אליהם והם שלך. אז כדאי שנזדרז..."
"בסדר" עניתי בזעף והתחלתי להתקדם.
(נטוטו, זו לגמרי פתיחה למריבה לגבי המשמורת על הכלבים וכל זה ^-^)
|
|
|
♥toolip
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"אההההה" צרחתי בתסכול
לעזאזל אם המורה הזו!
לעזאזל אם הבית ספר הזה!
לעזאזל אם החיים האלה!
שוטטתי בפארק אחרי כמה שעות מתסכלות של בדידות בחדר הריתוק, ולמה כי אמרתי "הרוזן רק הרס את החיים של כולם", המורה באות השנייה החווירה כמו סיד וגמגמה כאילו עומד מולה אריה. אני פשוט אמרתי בקול מה שכולם (חוץ מהרוזן) חושבים בלב! לא רק זה היא נתנה לי בתור עונש לעשות עבודת הגשה עד מחר על כול שיעורי ההיסטריה שלמדנו עד עכשיו.
המשחתי לצרוח ולבעוט בדשא עד שראיתי שכמה אנשים מסתכלים עלי, שני שומרי ראש בולדוזרים 3ערות ונער כלבה. יופי זה מה שחסר לי עוד אנשים שאני לא מכירה שיחשבו שאני משוגעת...
|
|
|
זאבה~
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הלכתי ביער ליאה הלכה לצידי. ליאה היא זאבת שלג ענקית לבנה-כסופה עם עניים אדומות כמו אבני אודם כהות ונבונות.
עצרתי רגע והתבוננתי ביער שעוד רגע יגמר ויהפוך לעיר. שמתי לליאה קולר ורצועה והיא הזעיפה פנים(עד כמה שזאב יכול להזעיף פנים) וניגבתי את הדם המפנים שלה.
"בואי" אמרתי לה ועליתי על הדרך הראשית. מכונית צפרה כשיצאתי מהיער והלכתי בשוליים של העיר המכוערת להפליא אבל כבר יודעים על דבר קיומי ואין לי דרך להתחמק מהם.
הלכתי בעיר ואנשים הנרתעו מליאה. פתאום ליאה החלה לנהום ומשכה ברצועה בחוזקה עד שהיא השתחררה מידי ומה יותר מפחיד מזאבה ענקית רצה ברחובות? הלוכד שרודף אחריה ויתפוס אותה עם לא אתפוס אותה ראשונה אז רצתי במהירות וזינקתי מעל הגדר של אחד הפרקים וראיתי את ליאה מתקוטטת עם עוד כלב.
"ליאה, לכאן!" צעקתי לה וליאה עזבה את הכלב ותופפה בחינניות אליי.
"מה קרה לך? השתגעת?" נזפתי בה והיא השפילה את ראשה. לפעמים אני באמת חושבת שהיא מבינה אותי.
"סליחה" פניתי עליהם, שתי נערות ונער. "לא יודעת מה נכנס בה אבל אני חייבת לזוז, ביי!" אמרתי ורצתי כשליאה רצה לצידי בשקט מורגל אבל הכלב המעצבן רץ אחרינו ולא עזב והחבורה רדפה אחרינו.
"יופי!" מלמלתי בזעף ועצרתי וכך גם ליאה. הסתובבתי וליאה נעצה את העניים שלה בכלב שרדף אחרינו והוא נסוג טיפה עד שהבעלים שלו הגיעו אלינו. לנער היה שער שחור, לאחת הנערות היה שער שחור ועניים חומות וזו שנראת כמו נסיכה מהאגדות. נראה שאין לי בררה אלא...
"אני נור" אמרתי
"אהה לובו" אמר הנער
"ניטה וזו קייט" ענתה זו עם השער השחור לאחר היסוס קל.
"מה אתם עושים כאן?" שאלתי "לא אמורים להיות לכם לימודים או משהו כזה?"
"ולך?" שאלה ניטה
"לא" עניתי בפסטות והורדתי את הכולר מליאה. וליאה התיישבה לצידי, משועממת מרוב בני האדם.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(יכול להיות שהם רדפו אחרייך, אבל כמו שאמרתי - אני כבר הלכתי. וגם משום מה לא נראה לי שזה מתאים לאישיות שלהם (או לפחות לזו של קייט) לרוץ אחרי אנשים רנדומליים על זאבי ענק...)
|
|
|
נטוטו
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
נכון, זה ממש לא מתאים לקייט.. האמת שדיי תכננתי להתחיל במריבה על הכלבים ^^
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(אז בואי נתחיל ואז נשלב איכשהו את התגובה של זאבה. רק תזכרי שאני כבר הולכת, אז אני לא אהיה איתכם.)
|
|
|
נטוטו
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
בדיוק, תכננתי לתת ללילי לריב כמה שבא לה (היא כבר ילדה גדולה!) ולרדוף אחרייך כדי לשאול איזה כלבים, ואז לחזור לראות מה קורה עם לילי ^^
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(אז פשוט תגיבי את זה. אחר כך כשהכלבה תחזור היא תרדוף אחרי הזאבה של זאבה (XD) והכל יהיה נכון.)
|
|
|
נטוטו
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
כמה שניות אחרי שניטה הלכה קלטתי.
כלבים.
לא, לא יכול להיות. אבל אולי..?
הרשיתי ללילי ללכת לשחק ועשיתי את הדבר הכי לא אופייני לי - רצתי אל ניטה והשגתי אותה.
"ניטה!" קראתי אליה. היא הסתובבה. "אפשר לשאול אותך משהו?"
היא הנהנה וסימנה לשומר שלה להתרחק כמה צעדים אחורה.
"מה העניין?" היא שאלה.
"הכלבים שדיברת עליהם עם הבריון הזה.. מתי אימצת אותם?" שאלתי בזהירות.
"לא מזמן, למה?" היא שאלה.
לא מזמן. אלה.. באמת הם? אסור לי לקוות סתם. חשבתי על הבריונים. אולי..?
"האם - במקרה - קיבלת אותם מהרוזן מוטי?" שאלתי לאט, נרעשת. הייתי ממש נואשת לתשובה. אלה הכלבים שלי, המשפחה שלי. זה חייב להיות הם.. בבקשה..
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
שלטתי בקושי בהבעת הפנים שלי. המאבטחים אפילו לא הגיבו, הם פשוט נעצרו והמתינו שאסיים.
אני לא יכולה לספר לה שום דבר על הקרבה הזו. ואם אני אספר לה שקיבלתי אותם ממנו אפשר לעשות את ההקשר בקלות.
"אני מצטערת" עניתי לה תוך כדי שהבעת פנים נואשת, כמעט מתחננת עלתה על פניה. "המשפחה שלי אימצה אותם מסיביר ומרוסיה. הרוזן לא הביא לי אותם."
|
|
|
הומורה אקמי <font color=483D8B >
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
עמדתי וצפיתי בילדה הצורחת בתיסכול,תגובה נהדרת אם זו הייתי אני
''מה כבר עשית?'' נשמע קולו של אחי הגדול, נאנחתי הינה זה מתחיל
בזמן שהוא נאם את הנעוםפ שלו על למה זה לא בסדר לחרפן אחרים עמדתי והבטתי בחבורה שרצה אחרי זאבה ענקית או משהו כזה
''הבנת אותי?''שאל אותי אחי בחומרה
''כן,כן''אמרתי בקוצר רוח והנחתי יד על החזה שלו
הוא נראה מופתע
ניצלתי את ההפתעה שלו כדי לעשות את מה שרציתי לעשות ממזמן,דחפתי אותו לתוך ברכת מים במצב נוראי והלכתי משם כדי לנסות לקשור שיחה עם הילדה הצורחת שממש התחילה למצוא חן בעיני
|
|
|
no fear
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
מלחמת כלבים!!!
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
לפני שהרוזן השתלט על העולם, הכול היה פשוט יותר.
אני ורוז הלכנו לבית ספר רגיל, כמו כול הנערים הרגילים. חיינו בתור משפחה ממוצעת.
אמא עבדה בחנות, והרוויחה מספיק בשביל לגדל אותנו.
הכול היה שגרתי. חבל שהיא התעקשה להצטרף לארגון המורדים, כול כך חבל.
ועכשיו, במקום ללכת לבית ספר, אני עובד בחנות התכשיטים ומנסה להרוויח כמה שיותר.
אבל לא המכירה היא מה שמקשה עליי, התכשיטים עצמם הם הבעיה.
אני מזמן אותם, הרי זה הכישרון שלי. ולפעמים אין לי מושג מאיפה הם הגיעו. אולי מבית של מישהו. לפעמים אני תוהה אם זה נחשב לגנוב.
"סליחה?"
"הו, מצטער. עופפתי לרגע". גיחכתי. ארזתי במקצוענות את הצמיד הדק. כשהחזקתי אותו הרגשתי את המתכת מתמגנטת אלי. הרגשה נהדרת.
היום המשיך כרגיל. כול כמה דקות נכנס לקוח חדש. לעיתים רחוקות אפילו נוצר תור קטן בדרך לקופה.
יום טוב, אחרי הכול.
הסתכלתי בשעון, 5 אחר הצהריים. עוד מעט סוגרים.
|
|
|
נטוטו
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
ניטה הסתובבה והלכה עם הבריונים שלה, ואני עמדתי ותהיתי, מה בדיוק קרה כאן?
הלכתי אליה ושאלתי אותה, דיברתי עם מישהי בלי שמישהו יכריח אותי, אני זוכרת. אבל.. זה לא נשמע כמו משהו שאני הייתי עושה. זה הרגיש לי כאילו מישהי אחרת לגמרי הייתה עושה את זה.
הסתובבתי בהבעה מהורהרת והבחנתי בלילי. היא מסתבכת בצרות, ואני צריכה להוציא אותה מזה. רצתי לכיוון שלה ושל הזאבה. כשהגעתי לשם ראיתי נערה עם שיער כסוף. לילי נסוגה קצת מהכלב הענקי של הנערה, והסתתרה מאחורי.
הצגנו את עצמנו והכלב הענק של נור התיישב, עדיין נועץ מבטים בלילי.
"מה אתם עושים כאן?" נור שאלה "לא אמורים להיות לכם לימודים או משהו כזה?"
"ולך?" לובו שאל בחזרה. הוא נראה רגוע יותר, אבל רק קצת. זרקתי לעברה מבט שאומר שאין לי מושג מי הבנאדם הזה, רק ליתר ביטחון.
"לא" היא ענתה בפשטות והורידה את הקולר מהכלב הענק (שהתחיל להיראות לי יותר ויותר כמו כלבה ענקית, מוזר).
השתררה שתיקה. נור נראתה כמי שרוצה ללכת אבל פשוט חושבת שזה לא מנומס, לובו כל הזמן העביר מבטים ממני אל נור ובחזרה שוב ושוב, ואני פשוט הרגשתי לא בנוח מכל הסיפור. כבר היו לי יותר מדי אנשים ליום אחד.
"או-קי.. אני מניחה ש, אממ.. אנחנו נלך עכשיו - בואי לילי - ביי" אמרתי והלכתי לכיוון שממנו הגעתי, לקחתי את התיק שלי והתחלתי לחזור הביתה.
באמצע הדרך, הפעלתי את הכישרון שלי. לפעמים אני יכולה להיות ממש בלתי נראית, אבל פחדתי שזה ימשוך תשומת לב מיותר (אנשים יוכלו לראות את התיק שלי ואת לילי). במקום זאת הפעלתי את הכישרון האמיתי שלי - היכולת להיות כמו עוד חלק מהנוף. אני עוברת, אנשים רואים אותי, אבל לא באמת מבחינים בי, ואחר כך אפילו לא זוכרים שאני שם. אני אוהבת את הכישרון שלי, נראה שהוא נוצר במיוחד בשבילי.
נכנסתי לאחוזה ואף אחד מהמשרתים לא הסתכל עליי אפילו. ככה אני אוהבת, חשבתי לעצמי בחיוך. עליתי לחדר שלי שנמצא בקומה התשיעית של האחוזה (כן אני יודעת, זאת אחוזה ענקית, והרבה מדרגות לעלות ברגל, אבל אני כבר רגילה). הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי לחדר (שתפס חצי קומה) היה לרוץ לחדר הארונות שלי, והחליף בגדים לבגדים הרגילים שלי. לבשתי ג'ינס אפור בהיר עם קרעים וחולצה כחולה - אפורה, נעלתי את הנעליים הצבאיות שלי, קלעתי את השיער לצמת צד (אחרי שנפטרתי מהקשת הארורה ההיא) ושמתי את הכובע צמר השחור שלי. הסתכלתי במראה בהקלה, עכשיו אני נראית כמו עצמי.
אמא שלי קראה לי בזמן שהיא עלתה במדרגות. כשהיא הגיעה לחדר הארונות היא זעקה "אלוהים ישמור קייט! מה את לובשת? אנחנו יוצאים היום! אני עכשיו אעצב לך תלבושת חדשה.." והיא התחילה למלמל במהירות שבתור הבת שלה צריכה להיות לי קצת מודעות לאופנה לפחות, ועוד כמה דברים לא ברורים. נו טוב, יש לה כישרון לעיצוב, אז אפשר להבין אותה. בערך. נראה לי.
"אמא, לאן אנחנו הולכים?" שאלתי, כי בדרך כלל ההורים שלי השאירו אותי בבית כשהם יצאו לבלות (מבחירה שלי בלבד).
"לארמון של הרוזן מוטי, דארלינג, ואת צריכה להתנהג יפה ובנימוס ולענות כשמדברים אלייך" והיא התחילה למלמל שוב במהירות שיא.
נשמתי עמוק. הרוזן מוטי, מה? אני אצטרך להפעיל את הכישרון שלי הערב. כמה חבל.
נאבקתי בדחף לבכות כשאמא שלי הוציאה נעליים עם עקבים גבוהים.
אמרתי בתקיפות "אמא - לא!" כמו שהייתי מדברת לכלבים חדשים שצריך לאלף. היא נאנחה והוציאה נעלי בובה שטוחות במקום. אוקי, זה שיפור.
זה הולך להיות יום ארוך..
(אריה אני אולי קצת מציקה, אבל באלי קצת דרמות עכשיו. סורי.)
|
|
|
זאבה~
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
איזה יופי, בגלל כל העולם דווקא אני, דווקא אני נשארת כאן, באיזה פרק ציבורי.
"למה קוראים לך זאב?" שאלתי את לובו. כבר איבדתי את החשק להרעיל את עצמי עם חטיפים ולקבל כאב בטן ענקי.
|
|
|
אנוביס
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
שני הבנות הלכו ונשארתי עם הילדה החדשה עם הזאב הענקי, "אמממ אני חייב לזוז בייייייייייייייייי" זימנתי את הסוס שלי אפילו לא חשבתי על כך שאני מראה לה שאני כשרוני, אבל היא אמורה לדעת, כולם יודעים, אף אחד לא מתקרב אליי, לא מקבלים אותי לעבודה, לא משכירים לי בית, אין לי לאן ללכת. אבל זה לא משנה לי פשוט רכבתי במעלה הרחוב, עברתי ליד אחוזה ענקית, שמנה ראיתי בחטף נערה מהחלון (ההם הםם נטוטו ההם ההם) המשכתי לרכוב...
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(אל תתנצלי אפילו! זה הולך להיות כל כך כיף ^-^)
משום מה, למשרתות יש נטייה לבחור את הבגדים שמדגישים מאוד את הגוף, אבל מכסים במידה מספקת כדי שלא להראות כמו זונה.
"מה עם זה, גברתי?" אחת המשרתות הוציאה שמלה אדומה. שאלוהים יעזור לי. אני אצטרך לשים נעלי עקב של לפחות עשרה סנטימטרים כדי שהיא לא תימרח על הרצפה.
"יש אולי משהו אחר? אני לא חושבת שזה מתאים" אילצתי את עצמי לחייך בחביבות. אם זה היה תלוי בי הייתי שותה תרופות כדי להעמיד פנים שאני חולה.
"ניטה" אמא שלי נכנסה לחדר בזעף "קנינו לך שמלה חדשה. אני בטוחה שתשמחי ללבוש אותה."
שלושת המשרתות נעמדו בראשים מורכנים מאחוריה, היא העיפה מבט אחת לעברן "נו? אתן מחכות להזמנה? לכו תביאו אותה."
אני שונאת שהיא עושה את זה.
"אמא" הרמתי אליה מבט "אני לא מרגישה כל כך טוב, אולי..."
"גם אם את לא מרגישה טוב, את חייבת להגיע. אנחנו נהיה קרובי המשפחה היחידים של הרוזן במסיבה הזו. כולנו חייבים להראות את הצד הטוב ביותר שלו ושלנו."
מבחינתי - זה אומר לרקוד עם כל אידיוט שיציע לי, לגרש בנחמדות ידיים ממקומות שבהן הן לא אמורות להיות, לחייך ולהיות מקסימה, והכי חשוב - להיות לצד הרוזן בכל שניה שבה הוא ירצה משהו.
אחת המשרתות הגיעה עם שמלה כחולה. היא תדגיש את העיניים ותגרום לי להראות גבוהה ורזה הרבה יותר ממה שאני, אבל מצד שני הבד שלה יגרום לי להרגיש כמעט ערומה.
"תודה אמא" הפניתי את מבטי ממנה "אני אלבש אותה."
"לא, תחכי. הזמנו ספר. תהיה לך תסרוקת ואת תראי כמו בן אדם, ולא כמו נערת רחוב."
אהא, נערי רחוב. כל האחרים שלומדים בבתי הספר המיוחסים. ואלו מהשכבות הנמוכות לא ראויים אפילו להתייחסות מבחינתה.
המשרתת הוציאה את השמלה והניחה לי לבדוק אותה מול המראה.
"זה מאוד ארוך" הערתי, כשחשש קטן מתחיל לעלות בי אל התשובה הצפוייה.
"יש גם נעליים." המשרתת ענתה והוסיפה קופסא.
כמו שתמיד טענתי - צריך להוציא רישיון כדי ללבוש עקבים. כדי ללכת על גובה כזה אני אצטרך להתאמן שעתיים, שלא לדבר על לרקוד.
נאנחתי. הולך להיות נהדר.
|
|
|
זאבה~
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"אמממ אני חייב לזוז בייייייייייייייייי" אמר לובו וברח על סוס שהרגיע זימן.
"כוח מעניין" ציינתי בפני ליאה והיא רק התעטשה וליקקה את אפה.
הלכתי לכיוון שהסוס דהר, לא כאילו שיש לי עוד משהו לעשות. לליאה לא הייתה בעיה לאתר אותו ולי לא הייתה בעיה לעקוב אחרי סימני הפרסות שהוא השאיר. בזמן שעקבתי אחרי ליאה חשבתי על מה היה קורה עם הרוזן דרקולה(מוטי, ככה אני קוראת לו) לא היה פה. עם הדביל הזה לא היה קיים.
|
|
|
נטוטו
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"אני נראית. מ-גוחכת. ל-גמרי" הכרזתי וניסיתי לא לרוץ לשטוף את השיער, לקרוע את השמלה מעליי ולשרוף אותה ביחד עם הנעליים המגוחכות האלה.
לבשתי שמלת כתפיות ורודה עם תחרה, חגורה כסופה, נעלי בובה מחרידות שטוחות לגמרי, והיו לי סיכות בשיער - שהיה, כמובן, פזור עם תלתלי בייביליס (ככה קוראים לזה?) גדולים, ועל הפנים שלי (מה הם עשו לי!) - אני הייתי מאופרת. עם שפתון ורוד ומבריק וסומק ומסקרה ועיפרון והכל! נראיתי כמו סוכריה על מקל עם התלבושת הזאת. הייתי כל כך עצבנית על אמא שלי. אין מצב שאני אתן לה לגרור אותי לעוד אחת מהמסיבות שלה שוב.
ובכל זאת, הכרחתי את עצמי לצאת מהלימוזינה ולחייך את החיוך הכי מקסים שלי (שאני עושה רק למסיבות מהסוג הזה).
נכנסנו לארמון ואני הפעלתי את הכישרון שלי מיד אחרי שסיימו להציג אותי לכולם. אף אחד בטוח לא ישים לב, וזה מה שטוב בכישרון שלי. פשוט לא שמים לב שאני שם. זה מעולה.
אמרתי לאמא שלי שאני הולכת לקחת משהו לשתות, והיא הנהנה לעברי פעם אחת ושקעה בשיחה עם מישהו.
פילסתי את דרכי בין כל האנשים וניסיתי למצוא פינה שקטה.
למען האמת מצאתי, ותנחשו מי הייתה שם? ניטה, בכבודה ובעצמה. התקדמתי אליה, בידיעה שהיא לא תשים לב אליי עד שאני אדבר איתה. התקרבתי מספיק כדי שהיא תשמע אותי ואמרתי "היי".
היא קפצה בבהלה "מה את עושה כאן?" היא שאלה בעיניים פעורות.
מה-אני-אגיד-מה-אני-אגיד-מה-אני-אגיד..
"ההורים שלי החליטו שאני צריכה לבוא למסיבה. ואת?" שאלתי אותה בחיוך מזויף.
|
|
|
הומורה אקמי <font color=483D8B >
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אמא עיקמה את הפרצוף
''בפעם האלף סאיקה תעשי משהו עם השער שלך! את לא יכולה ללכת ככה לנשף''
''בפעם האחרונה שבדקתי'' אמרתי לה ''השער שלי היה קצר כמו של בן!בלתי אפשרי לעשות עם שער כזה משהו'' אמרתי בעודי לובשת את השמלה הוורודה הזאת שעשתה לי חשק להקיא
''אולי עדיף שאני אשאר בבית? למה שאני אלך לנשף הזה של שמוטי? מה אני אעשה שם?''
''את צריכה לרקוד עם כול אדם שמציע לך לרקוד איתו,להיות נחמדה ולסלק בחביבות ידיים מכל מיני מקומות שהם לא אמורים להיות בהם''
''לא שיש לך מה להראות'' אמר אחי הגדול שעדיין לא התאושש שהחי בשלולית המגעילה ההיא היום בצהריים
הייתי בהלם,לפני ששמוטי השתלט על העולם החיים שלנו היו הרבה יותר פשוטים כי ל היינו חלק מאנשי המעמד הגבוהה ולא החלק של הידיים הוא זה שהטריד אותי אלה אלה החלק של הלהיות נחמדה
''איך-לעזאזל-אני-אוכל-להיות-נחמדה?'' שאלתי
אמא חייכה ''נו באמת,למרות הכישרון שלך אני יודעת שאת יכולה להיות נחמדה כשאת רוצה''
דיי גילית לי את אמריקה
''אבל הבעיה היחידה היא שאני לא רוצה להיות נחמדה''
אמא נאנחה בזעף''אבל את חייבת'' והיא אמרה לכולם להיכנס מכונית והתחלנו ליסוע כשראיתי את הדבר הענקי הזה ששמוטי קורא לו בית היתה לי הרגשה שערב הזה היה נוראי
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל.
מה אני אמורה להגיד? אני לא רוצה שהיא תדע שאני מקושרת אל הרוזן.
ומאיפה היא הגיעה בכלל? אני שונאת הפתעות.
"כמוך" עניתי בגיחוך "חובות משפחתיות."
המעט שאני אשיג מזה, הוא שגם אם היא תבין שאני קרובת משפחה שלו, זה שהיא לא תגלה על הכישרון שלי. כישרון כזה מאוד שימושי, אבל רק כשלא יודעים עליו.
"ניטה" ההורים שלי הגיעו, בזרועות משולבות מאחורי.
הפנים של אמא שלי קרנו לעבר כל האנשים שמסביב, כולם חייכו אליה בחזרה והנידו בראשם לכבוד.
ככה זה כשהורה אחד עם כישרון להתחבב ולהרשים אנשים והשני עם כישרון לעסקים. או במילים אחרות - להרוויח כסף.
"ניטה, בואי. הרוזן עומד לנאום. אנחנו צריכים לעמוד מקדימה."
"כן, אני מייד באה." עניתי והסתובבתי שוב פעם אל קייט, אבל היא כבר נעלמה.
משכתי בכתפי ופניתי ללכת לכיוון המדרגות שמהם הרוזן היה אמור לרדת. אבל אז קלטתי - ההורים שלי היו מתעצבנים אם הם היו רואים שאני מדבר אל מישהו לא מוכר, או לפחות לא מיוחס מספיק. כשהם היו רואים שאני מדברת עם מישהו הייתה נפתחת מייד חקירה צולבת לגבי האיש הזה.
אבל הם לא שמו לב לקייט, מה קרה פה? היא הייתה לידי כשהם התקרבו אלינו.
ניערתי את ראשי. אני לא יכולה לחשוב על זה עכשיו. אני חייבת להתעמק ב"חובות המשפחתיות" שלי.
|
|
|
אנוביס
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
מצאתי את עצמי מול האחוזה של הרוזן מוטי שבידי פתק שרשום עליו "אם תרצה את החיים שלך בחזרה תפגוש אותי בנשף", נכנסתי פנימה אחרי בדיקות על בדיקות של שמירה, המקום היה מפוצץ נשים וגברים עם חליפות ושמלות יקרות, נשענתי על אחד הקירות הנאום עומד להתחיל, חיפשתי סימן כלשהו לאיש המסתורי שהביא לי את הפתק...
|
|
|
הומורה אקמי <font color=483D8B >
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
-נו פייר למה כתוב לי בדף הדמות שאני בת 14? אני כתבתי שאני בת 16 [נראה לי]-
בדיוק כששמוטי התחיל לנאום ואמא שלי הורידה את העינים שלי ברחתי לשירותים ובדרך התנגשתי באיזו נער עם שער שחור....
למי אכפת
נכנסתי לשירותים והחלפתלי את הבגדים שלי לסווצ'רט כחול שחור ולג'ינס הרגיל כי ידעתי שאחרי ששמוטי ראה אותי הוא לא יסתכל עלי שוב אז זה בסדר להיות לבושה בבגדים האלה
מעניין איך אפשר להתגעגע ככה לנעלי ספורט אחרי שאתה מסתובב על 'גורדי שחקים' שעתיים וחצי
נעמדתי ליד ילדה קטנטונת מהכיתה שלי....נו....זו שאח שלה התארס אתמול....פיטה נראה לי
|
|
|
no fear
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
לא, את כתבת 14. אבל בסדר, שיניתי
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
נעמדתי ליד הקיר, הכי רחוק מהמדרגות שאפשר - אבל קרוב מספיק כדי שזה יהיה מנומס.
הבחנתי במישהי שנעמדה לידי, הפנים שלה היו מוכרות, מישהי מהכיתה?... אני לא זוכרת.
"אני מכירה אותך מאיפשהו?" שאלתי אותה, היא פתחה את הפה לענות, ואז שמתי לב לבגדים שלה. "מה לעזאזל את לובשת?!" נחרדתי, היא רוצה לעלות אל התליין על חוסר כבוד למושל?. "תחליפי!"
היא נעצה בי מבט מעוצבן "אני לא חוזרת לבגדים ההם" היא פסקה.
התחלתי להתרגז "יש לך משאלת מוות? בואי איתי." תפסתי אותה ביד וגררתי אותה אל אחד מחדרי האורחים הענקיים שהיו בצדדים.
"היי, פרינססה..."
"אל תקראי לי פרינססה" קטעתי אותה תוך כדי שאני פותחת את הארון.
"בסדר, גמדה. כבר אמרתי לך שאני לא חוזרת לבגדים ההם. הרוזן אפילו לא יסתכל עלי שוב, למה זה משנה?"
"כי כל בן אדם שני פה רוצה להתקרב אליו, ואת לא רוצה להיות הקורבן של רצון טוב כזה." הוצאתי שמלה קצרה מהארון ובדקתי אותה לרגע מולה.
"לא... אולי משהו בצבע אחר..."
היא נאנחה והתחילה לדבר, כמה דברים על אנשים מעצבנים, עקבים, ושמלות שיכולות ללכת לעזאזל. זה לפחות מה שאני הצלחתי לקלוט.
"בסדר." עניתי בזעף והוצאתי חולצה לבנה ונעלי בובה מהארון. "לפחות תיראי ייצוגית, גם אם לא כמו מישהי שנמצאת בבית של המושל."
היא משכה בכתפיה, ואז אמרה "את יודעת, עוד כמה דקות, והייתי חושבת שאת נהנית מזה"
יצאתי מהחדר בטריקת דלת, רועדת מעצבים. אני שונאת את הילדה הזאת.
|
|
|
♥toolip
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(כולם נדחפים למסיבה ייאי!!!)
"אחח..." נאנחתי שוב בכבדות מציצה בשעוני 'אני מאחרת' חשבתי לעצמי.
"אוף נו גם כן הרוזן המצועצע והמסיבות הנוצצות שלו שכול הזמן חוסמות את הכבישים אם לימוזינות מצועצעות באורך 10 מטר!" נאנח הנהג בתסכול.
"יש לך ממש בקשת מוות הא?" שאלתי אותו בהרמת גבה.
"למה את בכלל הולכת לשם את בכלל לא ניראת מהמעמד הגבוהה?" שאל בלי טיפת טקט
"תודה רבה" עניתי "ולא אני רק עובדת שם.."
"אאההה" אמר "במה במלצרית? או ש.."
"אתה יודע יצאה לי לפגוש מלא נהגי מוניות חופרים אבל אתה משהו!" קטעתי אותי. הוא ממלמל משהו בתגובה ושתק.
אחרי כמה דקות השתחרר הפקק והנהג זינק כאילו היה במרוץ, כעבור פחות מדקה הגיע לכניסת המשרתים בארמון, שילמתי לו והוא זינק שוב.
נכנסתי במהירות נדחפת בין עשרות משרתות במדים ומגשי כסף שצועקות פקודות לכול אבר, יד כבדה הונחתה על כתפי בלי להסתובב ידעתי של מי היד הזו(בלי קשר לכך שכול המשרתות עדינות עם ידיים קטנטנות אך מסוגלות להרים שבעים כוסות) מאמא לוסי לפגוש אותה זה פשוט לדמיין את הסיוט הכי גדול שלך ולהכפיל אותו בשתיים (גם לרוחב),"מה את עושה פה את צריך להגיש משקה!" אמרה וצקצקה בלשונה תוך כך שדוחפת אותי לאחד מתאי ההלבשה..
|
|
|
נטוטו
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
יצאתי קצת לחצר. נמאס לי להיות בין כל כך הרבה אנשים. חוץ מזה, לא הייתי היחידה כאן בחוץ. היו עוד אנשים, מפטפטים בנחת בעודם יושבים על כורסאות מפוארות ושותים יין מכוסות יקרות. בחנתי את האנשים בלחץ, ונרגעתי כשהבנתי שההורים שלי עוד בפנים. לא שלאבא שלי אכפת מה אני עושה, אבל אמא שלי..
המשכתי ללכת בשביל בין המדשאות. הלכתי דיי רחוק, אבל לא פחדתי לאבד את הדרך חזרה. פתאום שמעתי נביחה מוכרת. יותר נכון, כמה נביחות מוכרות. מוכרות מאוד. הן בקעו מתוך ביתן באמצע אחת המדשאות. רצתי לשם הכי מהר שיכולתי עם הנעליים האלה ופתחתי את הדלת. הנביחות השתתקו. סגרתי את הדלת והסתובבתי לראות מה יש בביתן הזה. למעלה מעשרים כלבים קפצו עליי בבת אחת.
אני לא מסוגלת ולא רוצה להתחיל לתאר איך הרגשתי, אבל היה לי ברור שסוף סוף אני יודעת איפה הם, ושזה מספיק לי לעכשיו, פחות או יותר. אני רק צריכה למצוא דרך לשחרר אותם, ואז הכל יהיה מושלם. שוב - בערך, אבל זה יותר טוב מכלום, לא?
השקטתי אותם וחיבקתי כל אחד ואחת מהם, וזכיתי למקלחת ענקית מכל הכיוונים כשהם ליקקו אותי. אני חושבת שבאיזשהו שלב הפסקתי להשתמש בכישרון שלי, אבל זה לא ממש שינה לי. כבר אמרתי כמה אני אוהבת את הכלבים שלי? אז זה לא טוב. לא מתאים לי להיות רגשנית כזאת.
אבל זה נכון..
|
|
|
הומורה אקמי <font color=483D8B >
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
פיטה הזאת עזבה אותי בכעס,לא הופתעתי בהתחשב בעובדה שהשתמשתי בכישרון שלי עליה כדי שתעזוב אותי הרוזן ודיבר ודיבר ודיבר ודיבר ודיבר.....ופתאום שמתי לב לאמא שלי שהתקרבה אלי אז ברחתי והתנגשתי באיזו מלצרית שזיהיתי כמו הילדה הפסיכית ההיא מהפארק
''תיזהרי''היא צעקה עלי אבל אני פשוט התעלמתי ממנה
יצאתי החוצה וצרחתי ''לעזאזל עם השמוטי הזה'' וכן,אני יודעת שיש לי משאלת מוות
|
|
קרן תקווה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הגבר הזה כבר עלה לי על העצבים,הוא כל הזמן דחף את היד שלו לכל מיני קומות אוף למה אבא התעקש שדווקא הוא יארח לי חברה בזמן שהוא נואם על הבמה,ליד המדרגות הבחנתי בבת הדודה שלי מדרגה חמישית או משהו כזה ניטה מדברת עם נערה שהייתה לה משאלת מוות,חייכתי חיוך קטן אני לא יודעת למה הייתי אמורה להתרעם על הנערה הזאת על זה שהיא לא מכבדת את הנשף של אבא אבל משום מה לא היה לי אכפת
|
|
|
זאבה~
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
-גם אני מצטרפת!-
איך שהוא הגעתי למסיבה הזו של הרוזן דרקולה ופתאום ליאה המחילה לרחרח גדר עץ עם כל מיני ציורים יפים ואז היא סרטה אותה. כשניגשתי לראות מה קורה ראיתי דלת סתרים מאוד קטנה. תפחתי אותה וליאה זינקה פנימה. היא רצה בשבילים צדדים מתרחקת מאנשים. אחרי כמה שניות\דקה או שתיים הגענו למבנה עץ פשוט והדלת הייתה חצי פתוחה.
נכנסתי לתוך המבנה וראיתי את קייט נדמה לי.
"שלום" אמרתי והיא הסתובבה במהירות
"אהה שלום" השיבה
"אל תדאגי, אני לא אלשין עלייך עם מזה את חוששת. אני אעזור לך!" אמרתי
"באמת?"
"כן, הכלבים שלך יעקבו אחרייך נכון?" שאלתי
"ברור" היא השיבה
"אז תעקבי אחריי, אבל קודם צריך לשחרר אותם" אמרתי ונעלתי את הדלת. עזרתי לה לפתוח את כל המכלאות ואז פתחתי את הדלת ורצתי לכיוון דלת הסתרים כשליאה לצידי.
|
|
|
הומורה אקמי <font color=483D8B >
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
''סאיקה?'' נשמע קול הסתובבתי אבל כשראיתי מי זאת נרגעתי זאת הייתה לי החברה הכי טובה שלי לפני ששמוטי השתלט על העולם ומאז לא ראיתי אותה
חייכתי ''היי,מה את עושה כאן?''
''ממלצרת ומה את?''
''כפי ששמת לב כרגע אני צורחת'' לי הייתה אחת מבני האדם הנדירים שלא הפעלתי אליו את הכישרון שלי
''לא,התכוונתי כאילו,מה מישהי כמוך עושה במסיבות? בלי להעליב''
''אני הוכרחתי,את אשכרה חושבת שאני אלך לנשף?''
''נו את יודעת...הכל יכול להשתנות''
''למה את מתכוונת?''
''למשל אמא של ג'סטין היא הייתה אחד מהנשים הכי מתוקות שהכרתי אבל היא הצטרפה לארגון המורדים שזה הדבר האחרון שהייתי מצפה שהיא תעשה''
''אני לא אמא של ג'סטין הייתי אומרת שיש לי טיפה יותר מזל ממנה''
לי משכה בכתפיה ''בינתיים''
''אל תהיה כל כך פסימית''אמרתי לה ודחפתי אותה קלות בכתף ''הגיבורה סאיקה מיקי מצליחה להינצל מכל צרה שהיא לא משנה עם זה שמוטי או סתם איזו פרינססה מעצבנת שכמעט התעלפה בגלל הבגדים שלי'' אמרתי בעודי מניפה את היד שלי בצורה דרמטית ובטעות מפילה איזה שנראה יקר
זה גרם ללי לצחוק,הרבה זמן כבר לא גרמתי לאנשים לצחוק,רק להתעצבן חייכתי,אחרי הכל לגרום לאנשים אחרים לצחוק נותן הרגשה נהדרת
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(טוב לראות שמישהו עוקב אחרי התגובות שלי ^^)
|
|
|
♥toolip
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(רגע פולו אתה בנשף\מסיבה?)
|
|
|
no fear
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
*טוב, ברגע שתגמרו עם הנשף הזה, אני פותחת את הפרק הראשון. הייתי עושה את זה כרגע, אבל אני מתחשבת ונותנת לכם לסיים את הנשף. דרך אגב, התגובה הזו היא בתור הרוזן מוטי*
לפי דעתי, האנשים בנשף עשו חיים.
נערה אחת, אחותו של הילד הזה שצועק בשבילי דברים, נראתה כאילו היא מתחננת שאהרוג אותה. נו טוב, אולי אחר כך. לא היה לי חשק ללכלך את השטיח בדם. לוקח לו שנים לרדת בכביסה.
בתי, פייט, נראתה משועממת. אחרי שהשקעתי כל כך וטרחתי בשבילה, הזמנתי את האוכל הכי משובח, המוזיקה הכי עדכנית, רק האנשים המקורבים אלינו ביותר - והיא משתעממת. מה עוד אני צריך לעשות?
כל אבא אוהב את הבת שלו. זה ברור. אבל במקרה המסוים של פייט, זה היה נראה כאילו היא כמעט... רוצה שאתן לה "תשומת לב".
מעולם לא הבנתי מה אנשים מוצאים בזה. בזה, בידידות ובאהבה.
הכול בולשיט!
אם לפחות היה לה כישרון ראוי, אולי כישרון להשתלט על העולם, כמו אביה, היינו יכולים לבלות יחד זמן רב בתכנונים איך להשתלט על מה שעוד לא השתלטתי עליו - זה בטח היה נחשב מספיק "זמן איכות" ו"תשומת לב" בשבילה.
בפעם הבאה אני לא אערוך לה נשף שלם. פשוט אקנה לה שמלה או אמצא לה חתן טוב.
חתן טוב, זהו זה!
אבדוק את כל המוזמנים הגברים, אמצא מתוכם את המובחרים ביותר, ואחתן את פייט עם אחד מהם.
זו תהיה מתנה טובה, שווה בהרבה מכל "תשומת לב" לא?
הנשף, שכבר כמעט הסתיים, המשיך, ואני הסתובבתי בין המוזמנים, ככל שזה מתחת לכבודי, ואספתי את שמות הבנים.
לפחות לא כל הערב הזה בוזבז בשיחות משעממות עם נערות כפויות טובה בשמלות מכוערות.
מרחוק שמעתי את הנערה הזאת, שהעזה ללבוש בגדים רגילים, מכנסיים וחולצה, צועקת "לעזאזל עם שמוטי!"
מי זה שמוטי? תהיתי לעצמי. כל מי שהרגיז את הבחורה הזאת נשמע כמו בחור מצוין.
|
|
|
♥toolip
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
ניסיתי להרים את המגש גבוהה יותר כדי לא להפיל אותו על כמה ילדים מעצבנים שנדחפו לי בין הרגליים ובקשו כולי מיני בקשות מטופשות כמו יין לילדים ערק לא משכר ועוד דברים שלא היו, באותו הרגע רציתי לצרוח 'מי לעזאזל האידיוט שהביא ילדים שקטנים מגיל 12 לנשף???' אבל כמובן שלא עשיתי את זה כי מאמא לוסי ישבה מאחורי הווילון האדום שלה ששקוף מצד אחד ותצפתה עלי, לא ראיתי אותה אבל קשה לא להרגיש את העיניים שלה ננעצות בי, אילו רק מבטים יכלו להרוג הייתי נגאלת מסבלי.
אחרי שהילדים התחפפו כי ראו מלצרית שאוחזת בידה מגש מלא הקינוחים. התקדמתי לקצה השני של האולם כדי להתרחק מהילדים ומהבקשות המופרחות אבל אחרי כמה צעדים הרגשתי איך מישהו דוחף אותי מאחור ואיך המגש עף מדיי עם כול הכוסות שעליו ונישפך על מי שעמד לפני, לא העזתי להרים את ראשי ולהסתכל על מי זה נישפך מפני שהרגשתי איך הסכינים יוצאים מהעיניים של מאמא לוסי וננעצים לי בגב ולא רק זה אלה גם מסתובבים כדי לוודא שאני מתה...
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(לא טוליפ. מוטי שונא אותי >.<)
|
|
|
no fear
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
*ההודעה הבאה נכתבה בתור הרוזן מוטי*
אני שונא את ג'סטין.
חחח תתעלמו מהתגובה הזאת, זה פשוט הצחיק אותי XD
|
|
|
♥toolip
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(באסה לך, חחח... D=)
|
|
|
♥toolip
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(מישהו מתנדב לשמש כקורבן ליין שנישפך?)
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
לעזאזל, כל השמלה שלי התכסתה ביין.
אבל המלצרית שהפילה עלי את כל היין נראתה אפילו יותר אומללה, היא לא העזה להרים את הראש.
"את בסדר?" שאלתי אותה, אחת הכוסות התנפצה על הרגל שלה, אבל לא נראה שיותר מדי אכפת לה.
"אני... כל כך מצטערת..." היא גמגמה והתחילה להרים את השברים.
"זה בסדר..." התחלתי לענות אבל אז ראיתי אישה שהייתה כנראה אני חמש פעמים לרוחב, ולפחות פעמיים לגובה מתקרבת אלינו.
"אנה" היא הרימה אותה על הרגליים, עם מבט רצחני ביותר "תתנצלי."
"באמת אין בזה צורך" עניתי במהירות "זו בסך הכל שמלה, לא קרה כלום, אני אלך להחליף." זה ייתן לי תירוץ מצויין להתחמק. ואני אוכל לחזור הביתה וללכת לישון.
אבל כל התוכניות האלה נהרסו כשראיתי את הרוזן מוטי מתקרב.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(שכחתי לומר שאני...?)
|
|
|
קרן תקווה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
*קורבן ממממהההה??????*
הנשף הזה ממש אבל ממש שיעמם אותי אבל לא יכלתי לומר כלום,הייתי רוצה להיות חופשייה ומרדנית כמו סאיקה הזאת מהכיתה שלי שהגיע לנשף בבגדים רגילים אבל היא כנראה לא הייתה בת של אדם מפורסם ועל פי מה ששמעתי פעם היא הייתה אחת מבני המעמד הבינוני...רגע....לפני שאבא השתלט על העולם לא היו מעמדות כאילו כמובן שהיו מעמדות אבל הם לא היו חשובים כמו היום.
|
|
|
הומורה אקמי <font color=483D8B >
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
*חחח*
*טוב נמאס לי מהנשף הזה*
הנשף נגמר,תודה לאל הוצאתי את הסקייטבורד שהסתרתי בין השיחים וטסתי הביתה לפני ששמוטי יראה אותי או יותר גרוע שאמא שלי תראה אותי בבגדים האלה,צמרמורת חלפה בי למחשבה הזאת
בדרך ראיתי זוג נערות מובילות מלא-מלא-מלא-מלא-מלא-מלא כלבים 0.0
כמעט דרסתי כלב אחד,לא נורא
פתאום הבחנתי בלימוזינה שלנו מתקרבת אז הסתתרתי מאחורי אחד השיחים ופניתי לדרך הקיצור דרך הרובע של פשוטי העם וחלפתי על פני הבית הישן שלי שהיה קרוב לחנות של ג'סטין כי פעם אמא והיא היו החברות הכי טובות...טוב נו מה זה משנה עכשיו?
כמה התגעגעתי לחיים פה
פתאום הבחנתי בדמעה זולגת על לחיי,קיללתי וניגבתי אותה מה?אני לא אחת מהרישי האלה שבוכות מכל דבר אז פשוט המשכתי בלי להתבונן הרבה מסביב כדי שלא יסחטו ממני תגובות מוזרות כאלה
|
|
