סבא שלי היה חכם. איך אני יודעת את זה? אין לי מושג.
בשנים שהיכרתי אותו - הוא נפטר כשהייתי בת 15 - החלפנו מעט מאד מלים בסיסיות. בחלקו כי הוא מיעט מאד בדיבור, אך בעיקר כי לא היתה לנו שפה לדבר בה: למרות השנים הרבות שחיו בארץ, סבי וסבתי לא הצליחו ללמוד עברית, מעבר למשפטים הכרחיים ובסיסיים. ואני סרבתי בתוקף להבין את השפה הגלותית בה הם דיברו. על עובדה זו אני מתחרטת מעומק לבי: במרוצת השנים למדתי ש"עקרונות" הם דרך מצויינת להיתקע במקום, ואמצעי מניעה לגמישות וחידוש. אבל ככה זה היה.
הוא עזב עם משפחתו הקטנה רבע לפני המלחמה שהחריבה הכל. הוא מילט אותם ממוות רע, אך נפרד לנצח מכל מי שהכיר. אני תוהה לפעמים איך הוא ידע? הוא כבר היה מבוגר, בעל משפחה, כשהחליט לעזוב. למה החליט החלטה כה דרמטית כשהוא לא בגיל ובמצב שמחליטים החלטה מסוג זה?
כשהפך אב שכול, ארז את חפציו ואת בית המלאכה שלו, ועבר עם אשתו לקיבוץ. הם היו מבוגרים, "בורגנים" ושבורים מכאב שאי אפשר לרפא. אך הוא הפך די מהר - נגד כל הסיכויים - אבן שואבת לאחרים. אני זוכרת כפעוטה תמונות של "הפסקת עשר" כשמכל הסביבה מגיעים אנשים שלקחו פסק זמן מעבודתם, כדי להיות במחיצתו. הם הגיעו איש איש עם כוס תה וביסקויט, עמדו סביבו והוא שתק.
אין שבוע שאני לא נזכרת בו. אני זוכרת אותו קורא: הוא יושב בכורסה, לצידו מנורה חסרת חן עם אהיל צהבהב,ועל ברכיו ספר עב כרס, בשפה שלא הבנתי. הוא לא סיפר לי סיפורים, לא שר לי שירים ולא חד לי חידות. אבל השאיר בי חותם בל ימחה. יש לי המון שאלות שאין לי את מי לשאול, אני אבלה על חוכמה שמתה כאילו לא היתה, ומתגעגעת כל חיי לאיש אחד, שתקן וחכם, שמת וכל עולמו מת איתו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
