דורון גיסין
עד שהכבוד הערבי לא יושב על כנו, לא ייכון שלום!
משפט זה היה סיכומו של מפגש בין גנרל מצרי שבוי במלחמת ששת הימים, ובין קבוצת ישראלים, רובם קצינים בדימוס, והוא התקיים לבקשת אחת מזרועות המודיעין בביתו הפרטי של דודי אהרון [בן עזר]. במפגש זה השתתף גם אבי, אברהם [גיסין]. עם התובנה הזו של חוסר התוחלת שבמגעים עם מנהיגים ובעלי שררה מבין שכנינו, שב מאותה פגישה ודעתו לא שונתה עד ליום מותו.
לימים, משבגרתי והרחבתי את תחומי ההתעניינות שלי, ניסיתי להתחקות אחר אותו עניין חמקמק – הכבוד הערבי האבוד. מאחר שההיסטוריה של עמי האזור היא מרכזית בתחומי העניין, חיפשתי והרחקתי לחפור גם במיתוסים ובאתוסים עתיקים.
כך במקרה עליתי על סיפור מיתי מקדמת דנא ובו יושב מספר סיפורים מסורתי, זה הנקרא בערבית – חקוואתי או בחשי, שתי מילים שאחת מקורה בערבית לבנונית – חק כלומר לדבר, והשניה מן השפה הפרסית העתיקה – בחשאנדה, ומשמעותה מנגן בעוד ומעניק מכישרונו משמעות למילים. אם נשווה זאת לימינו, הרי שמדובר בצ'יזבאטניק אבל מוכשר ומרתק. מסורת היא בארצות המזרח שמספרים נודדים עוברים ממקום למקום מתמקמים בהתאם לכישרונם ולפירסומם, מי בחמארות נידחות, ומי בבתי קהווה אלגנטיים. כמובן שלזמן המוקדש לסיפור אין שיעור קבוע והוא נתון לעניין המסופר ונכונות הקהל לשמוע.
וכך מתחיל סיפורנו :
היה היה פעם ופעם לא היה, שבעיר הרחוקה אור היא אורפה שבפאתי ארץ האזרים, זו שבשולי ההרים שבצפון עיראק, נולד ילד שעליון העליונים חננו בדעת וחוכמה מיום היוולדו. הוא נולד בביתו של הנגר האומן והפסל הידוע של העיר אורפה. מעשי ידי הנגר היו מבורכים וגם מלכה האדיר של אורפה, נמרוד הגיבור, היה מזמין את פסלי אליליו אצל הנגר. היו עומדים צלמי האלילים כחיים וכל פרטי גופם נראים כחיים ועוד רגע קט יקומו וילכו ממקומם. היו אנשי אורפה הנבערים מדעת עומדים ומתפעלים מיפי הצלמים ושקלו ממונם לידי הנגר ונטלו איש איש את פסלו והקימו מקדש מעט בביתם ובמרכזו האליל המופלא. ויצא שמה של אורפה למרחוק ושם הנגר נודע גם הוא ברבים וקרובים ורחוקים פקדו את מעונו לרכוש ממיטב כספם את האליל החביב עליהם.
במהופך למורשת אבותיו, מרגע שעמד הנער אברהם על דעתו, נהה אחר האמונה האמיתית באל אחד. אדון העולמות עליון העליונים, אבי המאמינים ואין בלתו. כל ניסיונות אביו להביאו לעסוק במכירת פסלי האלילים לא צלחו ואברהם לא רק שסירב לעזור לאביו אלא הכשיל את מסחרו והמיט עליו חרפה. לילה אחד נכנס אברהם למקדש הגדול של העיר ובגרזן שבידו היכה בפסלי האלילים ושבר אותם לרסיסים. רק את פסלו של האליל הגדול הותיר על כנו וגם שם בידיו את הגרזן.
כשעלה הבוקר על העיר והמאמינים נכנסו למקדש לא היה ספק בליבם מי הוא האחראי לחורבן. תפסו הכוהנים את אברהם אסרוהו באזיקים והביאו אותו לפני מלכם נמרוד למשפט. המלך הגיבור נמרוד שאל את אברהם האם הוא האחראי להשמדת האלילים, צחק אברהם וענה שכנראה רבו האלילים בינם לבין עצמם ובחמת זעמם שברו האחד את פסל רעהו עד שנותר רק הגדול מכולם על עומדו. המלך נמרוד היה מספיק חכם לא ליפול במלכודת ולא ענה לאברהם, והרשיעו בדין. עונשו נקבע לעלות באש בכיכר העיר, ושהעצים לבעירה ישמשו הפסלים אותם שבר אברהם. וכך מוקף מכל עבריו בעצים, ניצב אברהם במרכז הכיכר והאות ניתן. הלהבות היו עזות וחומן ככבשן. עשן כבד עלה וכיסה את הכיכר, ועם שוך העשן והלהבות, ראו כולם את אברהם ניצב ללא פגע במקומו ומוקף בעלי פריחה אדומה וצהובה וריחם כבושם. היה זה האל הגדול שנענה לתפילת מאמינו והגן על חייו.
מאותה עת לא העז אף לא אחד לפגוע באברהם.
אורפה לא שינתה את נוהגה ותושביה חזרו למנהגיהם הישנים. אך אי פה ושם החלו אנשים לשאול את אברהם ולבקש להם אמונה אחרת. נמרוד המלך ראה בו סכנה למלכותו ובעצת הכוהנים גזר על אברהם ובני ביתו גלות וגירוש מעירו. המשפחה הקטנה עם רכושה ועדר הצאן, הרועים ומשפחותיהם ועבדי ביתו, החלו לנדוד ולחפש לעצמם מולדת חדשה.
במצוות האל הרחיק אברהם נדוד עד הגיעו לארץ כנען ושם נטה את אוהליו והחל להקים לו את הארץ לנחלה. לא קלים היו חייו וארצו החדשה לא תמיד האירה לו פנים. בעיתות רעב הגיע אברהם בנדודיו עד ליאור הגדול שבארץ מצרים. מלך המצרים חשק בשרי אשת חיקו של אברהם וזה, בהיותו נחות, ראה איך חיילי המצרים לוקחים את רעייתו ונעלמים במבואות הארמון. בצר לו התחנן אברהם לאל היחיד שהכיר וזה, באורח פלא, מעוור את עיני המלך ושרה מתגלית לפניו כזקנה בלה ומכוערת והוא מגרש אותה מן הארמון.
בדרכו חזרה לארץ כנען אוסף אברהם אל מחנהו נערה מצרייה שהופכת להיות אמתה של שרה.
עומר אל חראט החכוואתי חדל מסיפורו ולגם ארוכות מכוס התה המהבילה שהונחה לפניו. אם עד עתה היה שקוע בסיפור, הרי שכעת נשא את מבטו וסקר את קהל שומעיו. על פני המאזינים הוא ראה את מה שחשב לראות. את הציפייה הדרוכה לדבריו ואת המתח בו השאיר את שומעיו. זה היה הזמן הנכון להסיר מעל ראשו את התרבוש ולהחזיקו כך שיקלוט את המטבעות שתרמו לו המאזינים. הסיפור כבודו במקומו מונח אך הפרנסה חשובה יותר. על מנת להגביר את המתח החל החכוואתי לאסוף את חפציו כאילו הוא עומד לזנוח את קהל המאזינים, וכך גם אנו, נשאיר אתכם קוראי במתח עד להמשך שיבוא. וזכרו את מה שאמרנו בתחילה – היה היה פעם ופעם לא היה.
עומר אל-חראט המספר לגם לגימה אחרונה מקובעת התה המתוק, היטיב על פדחתו את התרבוש, היטה אותו לזוית הנכונה, כחכח בגרונו ונשא את עיניו מעלה כמבקש. שיחות החולין שסביבו נדמו והסיפור נמשך.
אברהם היה מבורך ולמרות צוק העיתים ראה ברכה במעשיו. רק דבר פעוט מנע ממנו אושר מושלם. לאברהם ושרה לא היה פרי בטן. בצר לה פנתה שרה אל אברהם והציעה לו את אמתה, את הגר השפחה המצרית, לעורר את חלציו ולהעניק לאברהם פרי בטן. [כאן אמור היה לבוא תיאור מפורט של מעללי המשכב בנוסח אורפה ובנוסח מצרים אך אנו, טהרנים שכמונו, לא נפרט ונשאיר לדמיונכם הפרוע להשלים את מה שלא סופר].
נאמר רק זאת, אילו למיתרי האוהל היה פה...
הגר החלה נושאת בגאווה את בטנה התופחת והחלה נוהגת לא כאמה אלא כגבירת הבית. שרה, שעיניה כלות, מתחילה להרעיל את אוזן בעלה ולהבאיש את דמותה של האמה הסוררת. ואדונה החצוי אינו מוצא לו מנוחה, ועל מנת להוסיף חטא על פשע, מצווה על אמתו ובנו לעזוב את השבט ואת המשפחה ולצאת אל המידבר.
ימים רבים נדדה הגר בין ההרים הקרחים ובכוחות אחרונים נטשה את בנה הקטן לרגלי דיונה והיתה משוטטת סביב למצוא מקור מים או נפש חיה להסתפח אליה. התינוק הזנוח צורח את זעקתו ובוטש ברגליו וראה זה פלא, מעיין מים חיים החל נובע מתחת רגליו. עם בוקר מתכסה המדבר בירוק ועצי תמר נושאי פרי מתוק מזמינים את ציפורי המידבר לשכון בין עליהם. ושם, במקום ההוא, קוראת הגר לילד בשמו – ישמעאל. כי שמע האל תחינתה והציל את נפשה ונפש בנה. לאות תודה מקימה הגר עיר לציון המאורע ומקדישה אותה לאל הגדול. זוהי מכה העיר הקדושה מאז ועד היום.
שמעה וקדושתה של העיר מכה פשט בין אוהלי קידר והגיע גם לאוזני אברהם. ליבו ניחם על ששלח מעליו את בנו ואימו. הוא גם מבין כי האל נוטה להם חסד ובאמונתו זו הוא מגיע למכה ומצליח לשכנע את הגר ואת ישמעאל לחזור איתו לאוהליו.
חולפות שנים אחדות וישמעאל כבר נער ויוצא אל המדבר ואל עירו מכה ושב וחוזר ומביא איתו ממון ורכוש צאן ובקר כי מיטיב האל עימו ומעשיו רצויים. באותו זמן עושה האל מעשה נס ומברך את שרה והיא הרה ויולדת בן. אברהם קורא לו יצחק כי צחק איתו האל בהביאו לו בן לעת זקנתו. יצחק הילד תולה את עיניו בישמעאל אחיו הבכור ומחקה את אחיו בכול. שרה רואה בעיניים כלות איך הופך בנה לפרא למוד מידבר, כאחיו, ומפחדת כי תאבדו. ושוב משכנעת שרה את אברהם לגרש מעל פניו את הגר וישמעאל, ושוב נשלחים השניים אל המידבר.
יצחק, באין לו אחר, מושפע משרה אימו ובעורמה כובש את מקומו כבכור וכמנהיג אך כל מעשיו הם מידי אימו.
הרחק במידבר במכה הרחוקה כובש ישמעאל את מקומו כמנהיג. ביום מן הימים מביאה שיירת גמלים את הבשורה, שאברהם זקן וחולה וימיו ספורים. ישמעאל ממהר לרתום את סוסו ובדהרה עושה את דרכו כדי להיפרד מאביו ולזכות בברכתו בטרם ימות, ואולי גם יוכל לתבוע את בכורתו. אבל הוא מאחר את המועד ועם הגיעו למקום מושבו של אביו הוא מגלה כי אביו אברהם כבר עצם את עיניו לנצח. הוא מבקש שיותר לו להתאבל על אביו וליטול חלק בקבורתו, אך שרה ויצחק מונעים ממנו את בקשתו ואף מגרשים אותו בבושת פנים, וכגנבים בלילה ממהרים לקבור את אברהם מבלי לשתף את ישמעאל בקבורתו. למרות תחנוניו מונעים ממנו יצחק ושרה את העלייה לקבר ומדירים אותו גם מירושת אביו.
ישמעאל חוזר למידבר וצערו ואבלו הופכים עם השנים לשנאה יוקדת. מדור לדור מסופרים הדברים לעת ליל, מתערבבים בעשן המדורה, וארס העלבון ותחושת הנקם הולכים ומתעצמים. ילדים יונקים את שנאתם עם חלב אימם. מדי פעם, כשכוס התרעלה עולה על גדותיה, חוגרים בני ישמעאל את חרבם ומכים בבני יצחק. אך לעולם לא חולפת לה תחושת העלבון, ולמרות שחלפו יובלות עדיין חשים בני ישמעאל שעלבונם לא נמחה.
שעל כן נחזור ונאמר את שאמרנו בתחילה – עד שהכבוד הערבי לא יושב על כנו – לא יכון שלום בין בניו של ישמעאל לבניו של יצחק הוא ישראל.
תמו ונשלמו דברי החקוואתי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה