"על אף שאולי לא הייתי בוחר לכתוב את הסיפור שלך בדיוק בצורה הזאת, אני לא יכול לשנות כלום, לא להוסיף ולא לגרוע.
ודבר אחרון, לידיעתך, בכל סיפור יש משהו אשי, משהו ממך, גם אם לא מה שהקורא מרגיש, סתם עצה של קורא-כותב"
כשהתבונתי בדף השורות הצהוב, מלא בשרבוטי מילים וציורים בצדי העמוד, עמדתי בדממה דקות ארוכות, תוהה לעצמי, כמה נזק כבר גרמת לה בעברה, שהיא הרגיש את הצורך ליצור את הדמות שלך מחדש, רק כדי להרוג אותה בתאונה טראגית?
מאז שהייתי ילד הכתיבה שחררה אותי מהעולם שלי, שחררה אותי מלחצים, שחררה אותי מהמציאות, תמיד מצאתי את עצמי נזרק למחוזות נידחים, מטייל בין שלוליות, שוחט דרקונים, מציל נסיכות, יושב ליד פלג הנחל, מנגן במפוחית (אף שבוודאות גמורה ומוחלטת, לא ניגנתי במפוחית בזמנו) ומאז שהייתי ילד חלפו השנים, התבגרתי כנער מגושם, לא שולט בתצורת הגוף שלו תוך כדי ריצה, אבל תמיד, בשעות אחר הצהריים, עת הייתי חוזר מבית הספר, לפני שיעורי הבית, לפני העבודות, לפני המבחנים, הייתי יושב וכותב, הייתי יוצר עולמות אחרים, בהם אני אביר, סוסי הלבן, או השחור, תלוי במצב הרוח, ואני דוהרים אל עבר ההרפתקה הבאה, חמוש בחרב, כידון, לפעמים חץ וקשת (על אך שהיה זה כלי המשחית הפחות חביב עליי), יוצאים לנהל את הצדק.
כשרק התחלתי לצאת עם בנות, עודני נער מגושם, סיפרתי להן סיפורים לפני השינה, משכתי מילים, הברות, את כל תוכן הסיפורים שהיו לי בעבר, הייתי שוטח בפניהן, כאילו היו המילים אריג אדום והן נסיכות הפוסעות עליו, והן פסעו.
הן היו מסתובבות בעולמות האגדות שלי, טועמות מפרי העץ, לוגמות מהמים הנובעים מהמעיין, והן היו מאושרות.
היא התחילה לצאת איתי כבר בשנות העשרים לחיי, כבר לא מגושם כשהייתי, השנים והגיל נתנו לי גובה ומבנה גוף, ופיתחתי לי תחביבים חדשים, אך תמיד בסתר חזרתי למנורת הלילה שלי, הבודדה, המאירה קלושות את החדר קט שהיה לי.
אז בחצות, שדים היו מפלחים את הלילה בזעקות מקפיאות דם, מפלצות נוראיות היו חוטפות ילדים, וסיפורי האימה הפכו להיות חיי, כמו ה.פ.לאבקראפט, הייתי המפלצת היוצרת, חלומות בלהה שירדפו את נפשותיהם של התמימים.
וסיפרתי לה סאת כל הסיפורים האלו, והיא פחדה וחיבקה אותי חזק אליה, ואימצתי אותה אליי ומבטיח לה שהאביר מנעוריי עוד יחזור ויגן עליה מכל רע.
היא הילכה בחשש במאורות ליבי, מחזיקה עששית, הצינה מצמררת את עורה ומכחילה את שפתיה, אך היא בטחה.
שנה חלפה לה, ולפתע, נגמרו הסיפורים, לא עוד אבירים, לא דרקונים ולא מגדלי שן, לא עוד נפש מיוסרת, אם כי אדם רגיל, ובהעדר הסיפורים, בהעדר השטיח האדום אותו טוויתי במיומנות כה רבה נותרתי לבדי והיא נותרה לבדה, תוהה לאן נעלם אותו הפייטן שהיא כל כך אהבה, איפה הן הילים האלו שהייתי מוסר לה, ובכל סוף של סיפור שהייתי מעניק לה במתנה הייתי מוסיף את השורות שבסוף, כמות המילים, עבורך, שתדעי שכל מילה, כל הברה וכל אות - רק עבורך.
וכשנעלמה לה מחיי, כמו עלה נידף ברוח, לא יכלתי לכתוב עוד, לא כמו פעם, לא באותה הרהיטות, לא באותה הזרימה, לא באותו המקצב (שכן, כמו שהיו יודעים בני שבט הקאלי, לכל שורה יש לחן ומקצב וקצב משלהן, והם היו רוקדים בלילות הירח עמן), כשנעלמה לה מחיי, לקחה איתה את האביר והסוס והותירה אותי באמת לבד.
כשחזרה כבר המצאתי סיפורים אחרים לנשים אחרות, מעולם לא הקדשתי אותם כפי שהקדשתי קודם לכן, מתוך מחשבה שאין אחת שראויה לכך, ובעצם, מעולם לא הייתה, והסיפורים שהמצאתי לא נשאו חן בעיניה, אז המשכתי הלאה.
היא כותבת סיפורים עכשיו, סיפורים יפים, על שכחה וזכרון, מזכירה לי בהם את מי שהייתי אני פעם, רק נער מגושם.
534 מילים, עבורך.
צ'רנו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
