פורומים » א כללי
האזור הכללי. פה אפשר לדבר על כל מה שלא נכנס למקומות האחרים.
כתיבת הודעה חדשה בפורום א כללי
» נצפה 2071 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים מאה ימי חסד. משהו קצר על. משהו. אלון דה אלפרט
***
אני קם בבוקר. נוסע לעבודה. עובד. חוזר מהעבודה. הולך לישון. ככה החיים שלי, כל יום.
בכך, ברשימת ההיילייטים הסופר-ג'נריים האלה, אני שוכח את כל מה שאני. את כל מה שניסיתי ליצור. את הרעיון הכי נפלא, גם אם שחוק ומשומש לעילא, שחשבתי עליו בחיים.
זה התחיל לפני איזה עשר שנים, כשהייתי בשנה ג' בבצלאל. התחלתי לגלגל בראש רעיונות לפרוייקט גמר, וכמו כולם ג'יעג'עתי מרעיון מגלומני אחד לרעיון בלתי ישים או מטופש אחר.
באותו זמן, במקביל לשיעורים הרגילים במחלקה לקחתי קורסים בכל מיני נושאים, בין השאר בפילוסופיה, אדריכלות ואמנות, וכך התוודעתי למושג "מבט אסתטי", או ראייה אסתטית.
מבט אסתטי, מבלי להיכנס ממש לממבו ג'מבו הפילוסופי שקשור למושג אסתטיקה, שהוא מקסים בפני עצמו, הוא דבר מופלא. זוהי, בגדול, היכולת להביט בדבר מה במנותק מההקשר שלו אליי. עד כמה שאני זוכר משיעורי הפילוסופיה ההם, ניתנה אז הדוגמה של "שדה חיטה" - כל אחד שיביט בשדה יקשר אותו באופן אוטומטי ובלתי נמנע אל עצמו, בהקשר כלשהו. לדוגמה, איכר יראה בו מקום עבודה, אופה יראה בו מקור לחומרי גלם, ומצביא יראה את ממדיו ויחשוב על כמות החיילים שהוא יכול להכניס בו. כל אחד מאלה, יראה את השדה, ויעניק לו מיד מבלי משים את התואר הפיזי והמילולי "שדה חיטה". המתבונן האסתטי, לעניין זה, יוכל, להרף עין בלבד, לנתק את שדה החיטה מהפונקציה שלו, ולהביט בו באופן טהור, נקי מכל שיפוט אסתטי.
המוח שלנו עסוק ללא הפסקה בבחינת העולם הסובב אותנו, בחישובים אינסופיים שמטרתם הסופית היא להגן עלינו מפני פגיעה. אנחנו יודעים למדוד במהירות מה המרחק שלנו בדיוק מהכסא בצד השני של החדר, ואיך לא להיתקל בו. אנחנו יודעים איך לתפוס כדור שנזרק לעברנו, ונוכל לרוב לשפוט את מידת קשיותו או כובדו של כל אובייקט שנראה רק על סמך ניסיון העבר שלנו במקביל לחישובים נוספים של אור וצל, צבע וצורה. המבט האסתטי מצליח לנטרל לזמן קצר ביותר את המנגנון המתורגל הזה, ומעניק לבעליו רגע מופלא של חסד.
השיעורים ההם לא היו ממש בראש מעייניי אז, ורוב הזמן הייתי נאבק ברצון להירדם, או מחפש מבט (אסתטי) של איזו עלמה נאה שתראה אולי גם בי מפלט מהשיעמום. אבל מהשיעור הזה יצאתי בהיי. הרגשתי כאילו למדתי משהו בעל משמעות. כמו שורה משיר שנכתבה בדיוק מפחיד, עליי ממש.
כמה ימים אחר כך, בשיעור רישום, נתקלתי שוב בעניין הזה של ראייה אסתטית. כרגיל בבצלאל, מודל עירום, אין באמת מה להתרגש. ניסיתי בפעם המאה לתאר בעזרת הפחם את נקודת המפגש בין הכתף לשד, ומשהו שם פשוט לא עבד. המרצה שלי לרישום עבר לידי ואמר לי, אתה מנסה יותר מדי לצייר את היד. תשחרר. אין שם יד באמת, רק כתם של אור תחום בכתם של צל.
פתאום, זה קרה. כמו שקורה כשפשוט בוהים, הרגע הזה שמנסים להגיע אליו במדיטציה, שהמחשבות פשוט מתאיינות להן, ולא נשאר כלום - הכול התפרק מהמשמעות שלו, והפך להיות משהו שאי אפשר להגדיר במילים, גם לא "אור" או "צל" או "פחם" או "רישום" או "יד" או "אני". חווייה חוץ גופית כמעט. כל דבר פיסי הפך להיות אבסטרקטי, מופשט מכל פונקציה או משמעות או שם. ציירתי את זה, ותפסתי את זה. הרגע הזה נמשך, אולי, חמש שניות.
האנשים שגילו את "חתך הזהב" לפני מאות (או אלפי, תלוי את מי שואלים) שנים, קראו לו גם "הפרופורציה האלוהית". הם גילו כי יחס הזהב עובד לא רק באמנות, ארכיטקטורה ומתימטיקה אלא גם במוסיקה ובטבע עצמו - בגוף האדם, ביחס בין גדלי הספירלות בקונכיות, בכוורות דבורים, תילי נמלים ועוד. הם האמינו כי הם יכולים "לגעת באלוהות" וסברו שמדובר במדע סודי מאוד, שיש בו משהו אסור, כמו מגדל בבל.
התחושה שלי היתה דומה מאוד. מאותו רגע שהפכתי להיות מודע לעניין, מצאתי לו מקבילות בתחומים רבים מכפי ששיערתי - בין השאר בציור, במוסיקה, ביהדות, ובאינספור הזדמנויות בחיים שלי ממש. כל גילוי הוביל באופן פלאי גילוי אחר, והרגשתי כאילו אני חושף כאן משהו חבוי, שלא שמעתי עליו בכלל עד אותו הזמן. זה הפך לאובססיה, כמעט. בקריאה מקרית של "פוסטמודרניזם" של ג'יימסון גיליתי שהוא דיבר על כך ממש, ותיאר באופן מדוייק את תחושת הניתוק השטוחה שקיימת בהפרדה שתיארתי, כחווייה סכיזופרנית.
את אותו קשר בין שיגעון, או מחלת נפש, ליכולת המוגברת להגיע לניתוק מההקשר גיליתי גם אצל מישל פוקו, ב"תולדות השיגעון בעידן התבונה". כשאדם רגיל רואה, למשל, חמנייה, רשת של הקשרים נטווית מאליה בראשו - חמנייה, שמש, צהוב, קיץ, אהבה, גרעינים שחורים, שדה, שמחה, שמן וכו' וכו'. ככה קורה לנו, בצורה ישירה או עקיפה, עם כל דבר. ככה אנחנו שורדים. אצל חולי נפש הרשת הזאת מתנתקת בקלות רבה הרבה יותר. לפעמים, חמנייה היא לא פרח. היא משהו, ולפעמים אפילו לא זה.
הכול היה הגיוני כל כך פתאום, משהו התחבר. נהייתי ג'אנקי של הרגעים האלה, של לנסות לבהות, של לנסות לצאת מעצמי, לרצות קצת להשתגע. זה בדרך כלל לא עבד. אחר כך בודדתי את זה למושג אחר. קראתי לזה "רגע של חסד".
מאיר שלו מתאר רגע של חסד ב"בביתו במדבר", כרגע העליון והטהור ביותר, והוא רגע שבו חיית בר נוגעת בך במקרה. אני זוכר שנרעדתי מהתרגשות כשקראתי את זה. רגעים של אושר הם כאלה שאי אפשר לצפות להם או לגרום להם, ואי אפשר להאריך אותם כשהם קורים. כאלה הם, זמניים, מפרפרים מיד עם לידתם עד גוויעתם עם הרגע הבא. צריך להכיר בהם כשהם באים, להיות מודע להם, ולחיות אותם. קארפה דיאם.
התחלתי לשים לב לרגעים של חסד. אבל ממש לא כמו נגיד זיונים או לראות סרט טוב, אלא דברים פשוטים הרבה יותר, כמו למשל צבע של עגבניה בשלה שקניתי בשוק, נשימה עמוקה בימים רצופים של נשימות שטוחות של לחץ, קפיצה בשלולית, משב רוח על הלחי. הכרחתי את עצמי להיות מודע.
ביוגה מלמדים אותך לנשום. אז התחלתי לשים לב לנשימות. כל חמשת החושים המוזנחים שלי התעוררו פתאום לחיים. התחלתי להריח, כל דבר קטן ושולי, לא רק פרחים או בושם, אלא אבנים, יוגורט, בוקר, נעליים, וכמובן גשם ולחם וספרים חדשים. ומריחואנה טרייה, מיי גוד, יס. הפסקתי לבלוע את האוכל במהירות וניסיתי בכל ביס לטעום תבלין תבלין, להתענג באמת על ביצת עין עם מלח ופלפל שחור גרוס שמתפצפץ בין השיניים. הבנתי שאת האצבע הקטנה ברגל שלי הייתי מרגיש רק כשגברת זקנה דרכה לי עליה באוטובוס, ושאת הדברים שאפשר לשמוע בשתיים בלילה כשיוצאים לרחוב אי אפשר לשמוע בשום זמן אחר, פשוט כי אין לנו זמן להקשיב לשטויות האלה. כי כל מה שלמדנו באלפי שנות אבולוציה, זה לסנן.
כי החיים שלנו בנויים מכל הרגעים המופלאים האלה, ולא רק מההיילייטס. כי אם אני מתאר את היום שלי ב"קמתי, התרחצתי, התלבשתי, הלכתי לבית הספר", כמו הילד המופרע במערכון של דן בן אמוץ, אז אני עושה לעצמי עוול נוראי. החלטתי "למתוח" את הטיימליין, ולראות דברים שקורים באמצע, והם המהות האמיתית של החיים שלי, כמו הרגע הזה שגירדתי באוזן, או כמו אז כשדילגתי מעל המדרגה בעבודה והרגשתי את שריר הירך שלי בפעם הראשונה בארבעה וחצי חודשים, כמו העלה שהחזקתי היום מול השמש והבנתי איך האור עובר דרכו ומטיל צל חצי שקוף על הרצפה, וגם כמו החיוך הגאה והתמה של יהלי כשהוא אמר את המילה הראשונה שלו - "קר". יש כל כך הרבה חוץ מקמתי בבוקר והלכתי לעבודה, אז איך זה ששכחתי? איך זה שעכשיו זה כמעט כל מה שאני רואה?
לזמן קצר, הצלחתי לעשות אז סוג של "מיוט" רגעי לשטף האינפורמציה, הרגשות והתחושות שקיימות אצל כל אחד מאיתנו, כל הזמן. עוצמת הפילטר הקבוע שהייתי מפעיל כל הזמן על מה שמכונה "הדברים הקטנים" הוחלשה משמעותית. גוד איז אין דה פאקינג דיטיילז.
צחוק הגורל הוא, שזה בדיוק המקצוע שלי. לשים לב. אני כל הזמן אומר לסטודנטים שלי שמה שאני מלמד אותם מסתכם בהבדל בין "לראות" ל"להתבונן". איך מתנהג אור, ואיך נראית השתקפות, ואיזה חום בדיוק הוא חום של שוקולד, ואיך עושים שהוא ייראה יותר טעים.
לא הצלחתי להכניס את זה לפרוייקט גמר. לא משנה כמה ניסיתי, תמיד יצאתי קצת פלצן, ניו אייג'י, או דידקטי מדי. אז במקום זה עשיתי סרט אחר, עם שני חברים שלי. היה כיף גדול.
אחר כך כתבתי את הספר הראשון שלי (שלא יצא) - "מאה ימי חסד" שחלקים ממנו פורסמו כאן בבלוג, בתקווה שמי שיקרא אותו, יבין מאליו את הלך הרוח שכל כך הסעיר אותי אז. הוצאות הספרים לא הבינו, אבל מעט האנשים שקראו אותו - הבינו, לפחות חלק. וזה בעיניי הישג אדיר.
אני מרגיש כאילו עצרתי את זה אז לכמה ימים, אבל החיים הכריחו אותי להחזיר את הפילטר לעוצמה מלאה, להפסיק לבחון צורות של עננים או להריח משקופים, ולחזור למצב "שרידה פלוס". כמו בסרט "אמלי" אני מצליח להתרגש לפעמים מדברים כמו תחיבת כף היד לתוך שק של קטניות, אבל לרוב אני מרגיש כאילו הפסדתי בהתערבות, וזה עוד כשהמזל שיחק לצדי.
אני קם בבוקר. נוסע לעבודה. עובד. חוזר מהעבודה. הולך לישון. ככה החיים שלי, כל יום.
***
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים אהבתי. מבין את הלך הרוח א1
עוד שרלוק הולמס לימד את ווטסון לדעת כמה בדיוק מדרגות יש בכל עלייה לגג. זה פחות פונה לרגש, אבל בכל זאת.
אתה חושב שמסננות זה הדימוי הנכון? בסופו של דבר, בהרבה מקרים, צריך לעשות מעמץ כדי לשים לב למשהו ולא כדי
לא לשים לב למשהו. עין יותר מאומנת שמה לב ליותר פרטים. עין של אומן תשים לב לצורה, עין של פסיכולוג תשים לב לגוונים עדינים של התנהגות. יש אנשים שלא מודעים לגוף שלהם והיום יש מקומות בהם מלמדים ילדים להיות מודעים לגוף שלהם. אתה מתאר חוויות מאוד קרובות לפיזיות, אבל גם בשבילהן צריך לעשות מעמץ. ויש יותר מדי כאלה, אז אם זה מנחם, זו התערבות שאי אפשר לנצח בה. ועדיין כמובן, תמיד כיף לנסות.
נזכרתי גם באינשטיין שבימיו המאוחרים יותר עשה טעות באחד המאמרים שלו. כשגילו אותה, התברר שהוא שכח לקחת בחשבון את האפקט של תורת היחסות. אומרים שזה בגלל הימים המאוחרים, וכשאני קורא את הטקסט שלך אני חושב שאולי הוא פשוט היה עסוק מדי בלהראות לאנשי הקוואנטים שהם טועים. היתה שם מלחמה קטנה וזה מה שהוא רצה במאמר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים הסנדלר לפעמים הולך יחף :) לביא (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים אהבתי מאוד את הקטע. שין שין
אתה מתרגל יוגה בקביעות?
אני חושבת שדרך החשיבה היוגית מאפשרת לטעום מהחוויה שאתה מתאר ולהיות לפרקים "אחד" עם היקום ולא נפרד, בוחן ושופט.
שיהיה שבוע של חסד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים אהבתי את ה"בקביעות" :-) אלון דה אלפרט
-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים תנסה, שווה. שין שין (ל"ת)
-
-
-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים אהבתי דן-1
-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים תודה אלון דה אלפרט (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים אלון, סתם אסוציאציה מקריאת הקטע שלך ,כנס וקרא את הטור של רענן שקד בידיעות אחרונות ,קיים גם בפייסבוק של העיתון, הרהורים חמדת
-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים אני אבדוק. מאוד אוהב את רענן שקד, ופעמים הבודדות שאני כן קורא "ידיעות" אני מקפיד לקרוא אותו אלון דה אלפרט (ל"ת)
-
-
