פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 4225 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים מאה ימי חסד אלון דה אלפרט
***
אני קם בבוקר. נוסע לעבודה. עובד. חוזר מהעבודה. הולך לישון. ככה החיים שלי, כל יום.
בכך, ברשימת ההיילייטים הסופר-ג'נריים האלה, אני שוכח את כל מה שאני. את כל מה שניסיתי ליצור. את הרעיון הכי נפלא, גם אם שחוק ומשומש לעילא, שחשבתי עליו בחיים.
זה התחיל לפני איזה עשר שנים, כשהייתי בשנה ג' בבצלאל. התחלתי לגלגל בראש רעיונות לפרוייקט גמר, וכמו כולם ג'יעג'עתי מרעיון מגלומני אחד לרעיון בלתי ישים או מטופש אחר.
באותו זמן, במקביל לשיעורים הרגילים במחלקה לקחתי קורסים בכל מיני נושאים, בין השאר בפילוסופיה, אדריכלות ואמנות, וכך התוודעתי למושג "מבט אסתטי", או ראייה אסתטית.
מבט אסתטי, מבלי להיכנס ממש לממבו ג'מבו הפילוסופי שקשור למושג אסתטיקה, שהוא מקסים בפני עצמו, הוא דבר מופלא. זוהי, בגדול, היכולת להביט בדבר מה במנותק מההקשר שלו אליי. עד כמה שאני זוכר משיעורי הפילוסופיה ההם, ניתנה אז הדוגמה של "שדה חיטה" - כל אחד שיביט בשדה יקשר אותו באופן אוטומטי ובלתי נמנע אל עצמו, בהקשר כלשהו. לדוגמה, איכר יראה בו מקום עבודה, אופה יראה בו מקור לחומרי גלם, ומצביא יראה את ממדיו ויחשוב על כמות החיילים שהוא יכול להכניס בו. כל אחד מאלה, יראה את השדה, ויעניק לו מיד מבלי משים את התואר הפיזי והמילולי "שדה חיטה". המתבונן האסתטי, לעניין זה, יוכל, להרף עין בלבד, לנתק את שדה החיטה מהפונקציה שלו, ולהביט בו באופן טהור, נקי מכל שיפוט אסתטי.
המוח שלנו עסוק ללא הפסקה בבחינת העולם הסובב אותנו, בחישובים אינסופיים שמטרתם הסופית היא להגן עלינו מפני פגיעה. אנחנו יודעים למדוד במהירות מה המרחק שלנו בדיוק מהכסא בצד השני של החדר, ואיך לא להיתקל בו. אנחנו יודעים איך לתפוס כדור שנזרק לעברנו, ונוכל לרוב לשפוט את מידת קשיותו או כובדו של כל אובייקט שנראה רק על סמך ניסיון העבר שלנו במקביל לחישובים נוספים של אור וצל, צבע וצורה. המבט האסתטי מצליח לנטרל לזמן קצר ביותר את המנגנון המתורגל הזה, ומעניק לבעליו רגע מופלא של חסד.
השיעורים ההם לא היו ממש בראש מעייניי אז, ורוב הזמן הייתי נאבק ברצון להירדם, או מחפש מבט (אסתטי) של איזו עלמה נאה שתראה אולי גם בי מפלט מהשיעמום. אבל מהשיעור הזה יצאתי בהיי. הרגשתי כאילו למדתי משהו בעל משמעות. כמו שורה משיר שנכתבה בדיוק מפחיד, עליי ממש.
כמה ימים אחר כך, בשיעור רישום, נתקלתי שוב בעניין הזה של ראייה אסתטית. כרגיל בבצלאל, מודל עירום, אין באמת מה להתרגש. ניסיתי בפעם המאה לתאר בעזרת הפחם את נקודת המפגש בין הכתף לשד, ומשהו שם פשוט לא עבד. המרצה שלי לרישום עבר לידי ואמר לי, אתה מנסה יותר מדי לצייר את היד. תשחרר. אין שם יד באמת, רק כתם של אור תחום בכתם של צל.
פתאום, זה קרה. כמו שקורה כשפשוט בוהים, הרגע הזה שמנסים להגיע אליו במדיטציה, שהמחשבות פשוט מתאיינות להן, ולא נשאר כלום - הכול התפרק מהמשמעות שלו, והפך להיות משהו שאי אפשר להגדיר במילים, גם לא "אור" או "צל" או "פחם" או "רישום" או "יד" או "אני". חווייה חוץ גופית כמעט. כל דבר פיסי הפך להיות אבסטרקטי, מופשט מכל פונקציה או משמעות או שם. ציירתי את זה, ותפסתי את זה. הרגע הזה נמשך, אולי, חמש שניות.
האנשים שגילו את "חתך הזהב" לפני מאות (או אלפי, תלוי את מי שואלים) שנים, קראו לו גם "הפרופורציה האלוהית". הם גילו כי יחס הזהב עובד לא רק באמנות, ארכיטקטורה ומתימטיקה אלא גם במוסיקה ובטבע עצמו - בגוף האדם, ביחס בין גדלי הספירלות בקונכיות, בכוורות דבורים, תילי נמלים ועוד. הם האמינו כי הם יכולים "לגעת באלוהות" וסברו שמדובר במדע סודי מאוד, שיש בו משהו אסור, כמו מגדל בבל.
התחושה שלי היתה דומה מאוד. מאותו רגע שהפכתי להיות מודע לעניין, מצאתי לו מקבילות בתחומים רבים מכפי ששיערתי - בין השאר בציור, במוסיקה, ביהדות, ובאינספור הזדמנויות בחיים שלי ממש. כל גילוי הוביל באופן פלאי גילוי אחר, והרגשתי כאילו אני חושף כאן משהו חבוי, שלא שמעתי עליו בכלל עד אותו הזמן. זה הפך לאובססיה, כמעט. בקריאה מקרית של "פוסטמודרניזם" של ג'יימסון גיליתי שהוא דיבר על כך ממש, ותיאר באופן מדוייק את תחושת הניתוק השטוחה שקיימת בהפרדה שתיארתי, כחווייה סכיזופרנית.
את אותו קשר בין שיגעון, או מחלת נפש, ליכולת המוגברת להגיע לניתוק מההקשר גיליתי גם אצל מישל פוקו, ב"תולדות השיגעון בעידן התבונה". כשאדם רגיל רואה, למשל, חמנייה, רשת של הקשרים נטווית מאליה בראשו - חמנייה, שמש, צהוב, קיץ, אהבה, גרעינים שחורים, שדה, שמחה, שמן וכו' וכו'. ככה קורה לנו, בצורה ישירה או עקיפה, עם כל דבר. ככה אנחנו שורדים. אצל חולי נפש הרשת הזאת מתנתקת בקלות רבה הרבה יותר. לפעמים, חמנייה היא לא פרח. היא משהו, ולפעמים אפילו לא זה.
הכול היה הגיוני כל כך פתאום, משהו התחבר. נהייתי ג'אנקי של הרגעים האלה, של לנסות לבהות, של לנסות לצאת מעצמי, לרצות קצת להשתגע. זה בדרך כלל לא עבד. אחר כך בודדתי את זה למושג אחר. קראתי לזה "רגע של חסד".
מאיר שלו מתאר רגע של חסד ב"בביתו במדבר", כרגע העליון והטהור ביותר, והוא רגע שבו חיית בר נוגעת בך במקרה. אני זוכר שנרעדתי מהתרגשות כשקראתי את זה. רגעים של אושר הם כאלה שאי אפשר לצפות להם או לגרום להם, ואי אפשר להאריך אותם כשהם קורים. כאלה הם, זמניים, מפרפרים מיד עם לידתם עד גוויעתם עם הרגע הבא. צריך להכיר בהם כשהם באים, להיות מודע להם, ולחיות אותם. קארפה דיאם.
התחלתי לשים לב לרגעים של חסד. אבל ממש לא כמו נגיד זיונים או לראות סרט טוב, אלא דברים פשוטים הרבה יותר, כמו למשל צבע של עגבניה בשלה שקניתי בשוק, נשימה עמוקה בימים רצופים של נשימות שטוחות של לחץ, קפיצה בשלולית, משב רוח על הלחי. הכרחתי את עצמי להיות מודע.
ביוגה מלמדים אותך לנשום. אז התחלתי לשים לב לנשימות. כל חמשת החושים המוזנחים שלי התעוררו פתאום לחיים. התחלתי להריח, כל דבר קטן ושולי, לא רק פרחים או בושם, אלא אבנים, יוגורט, בוקר, נעליים, וכמובן גשם ולחם וספרים חדשים. ומריחואנה טרייה, מיי גוד, יס. הפסקתי לבלוע את האוכל במהירות וניסיתי בכל ביס לטעום תבלין תבלין, להתענג באמת על ביצת עין עם מלח ופלפל שחור גרוס שמתפצפץ בין השיניים. הבנתי שאת האצבע הקטנה ברגל שלי הייתי מרגיש רק כשגברת זקנה דרכה לי עליה באוטובוס, ושאת הדברים שאפשר לשמוע בשתיים בלילה כשיוצאים לרחוב אי אפשר לשמוע בשום זמן אחר, פשוט כי אין לנו זמן להקשיב לשטויות האלה. כי כל מה שלמדנו באלפי שנות אבולוציה, זה לסנן.
כי החיים שלנו בנויים מכל הרגעים המופלאים האלה, ולא רק מההיילייטס. כי אם אני מתאר את היום שלי ב"קמתי, התרחצתי, התלבשתי, הלכתי לבית הספר", כמו הילד המופרע במערכון של דן בן אמוץ, אז אני עושה לעצמי עוול נוראי. החלטתי "למתוח" את הטיימליין, ולראות דברים שקורים באמצע, והם המהות האמיתית של החיים שלי, כמו הרגע הזה שגירדתי באוזן, או כמו אז כשדילגתי מעל המדרגה בעבודה והרגשתי את שריר הירך שלי בפעם הראשונה בארבעה וחצי חודשים, כמו העלה שהחזקתי היום מול השמש והבנתי איך האור עובר דרכו ומטיל צל חצי שקוף על הרצפה, וגם כמו החיוך הגאה והתמה של יהלי כשהוא אמר את המילה הראשונה שלו - "קר". יש כל כך הרבה חוץ מקמתי בבוקר והלכתי לעבודה, אז איך זה ששכחתי? איך זה שעכשיו זה כמעט כל מה שאני רואה?
לזמן קצר, הצלחתי לעשות אז סוג של "מיוט" רגעי לשטף האינפורמציה, הרגשות והתחושות שקיימות אצל כל אחד מאיתנו, כל הזמן. עוצמת הפילטר הקבוע שהייתי מפעיל כל הזמן על מה שמכונה "הדברים הקטנים" הוחלשה משמעותית. גוד איז אין דה פאקינג דיטיילז.
צחוק הגורל הוא, שזה בדיוק המקצוע שלי. לשים לב. אני כל הזמן אומר לסטודנטים שלי שמה שאני מלמד אותם מסתכם בהבדל בין "לראות" ל"להתבונן". איך מתנהג אור, ואיך נראית השתקפות, ואיזה חום בדיוק הוא חום של שוקולד, ואיך עושים שהוא ייראה יותר טעים.
לא הצלחתי להכניס את זה לפרוייקט גמר. לא משנה כמה ניסיתי, תמיד יצאתי קצת פלצן, ניו אייג'י, או דידקטי מדי. אז במקום זה עשיתי סרט אחר, עם שני חברים שלי. היה כיף גדול.
אחר כך כתבתי את הספר הראשון שלי (שלא יצא) - "מאה ימי חסד" שחלקים ממנו פורסמו כאן בבלוג, בתקווה שמי שיקרא אותו, יבין מאליו את הלך הרוח שכל כך הסעיר אותי אז. הוצאות הספרים לא הבינו, אבל מעט האנשים שקראו אותו - הבינו, לפחות חלק. וזה בעיניי הישג אדיר.
אני מרגיש כאילו עצרתי את זה אז לכמה ימים, אבל החיים הכריחו אותי להחזיר את הפילטר לעוצמה מלאה, להפסיק לבחון צורות של עננים או להריח משקופים, ולחזור למצב "שרידה פלוס". כמו בסרט "אמלי" אני מצליח להתרגש לפעמים מדברים כמו תחיבת כף היד לתוך שק של קטניות, אבל לרוב אני מרגיש כאילו הפסדתי בהתערבות, וזה עוד כשהמזל שיחק לצדי.
אני קם בבוקר. נוסע לעבודה. עובד. חוזר מהעבודה. הולך לישון. ככה החיים שלי, כל יום.
***
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים אומנות אונמות שירה
מנחמת ומצילה את נפשי הידיעה כי החיים מתרחשים ומתחדשים ממש בכל רגע.
רעיון ישן נושן, פיתח אותו באופן יפהפה הבע"ש ואיך זה שהניסים הגדולים ביותר מתרחשים כאן ממש מתחת לאף שלנו,
זה שמריח הרבה פיח ועשן (שלי לפחות)בתוך המרוץ המטורף הזה בו אני נמצאת.
או כמו שסבתא שלי החכמה והיקרה אומרת "החיים זה לא פיקניק, אבל עושים גם פיקניק".
היופי נמצא ומתחדש תמיד רשום זה מכבר אך עדיין נמצא בהוויתו המשורטטת וכל זה פשוט מאוד אם מתיישבים על פיסת אדמה לאחר יום גשום. אך הימים מעייפים מאוד והשחיקה נותנת את אותותיה בפניי ובכל זאת אני זוכה לרגעי חסד לא מעטים בראותי את הצל החצי שקוף המצטייר לו מעלה המוחזק כנגד השמש.
אומנות אונמות-זה ממש ככה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים יפה, רהוט ומדוייק אלון דה אלפרט (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים כתבת יפה מאוד! יוֹסֵף
אלון,
הכתיבה שלך ייחודית ומרשימה, נראה לי שקראתי את רוב מה שפרסמת בבלוג, ואני מוכרח לציין שאהבתי מאוד.
שיהיה שבוע טוב מרוצף רגעים של חסד:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים למרות, אגב, שההתייחסות במילה "בלוג" לא היתה לאתר הזה אלא לבלוג שפרסמתי במקום אחר: אלון דה אלפרט
-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים טוב, אם אתה מוכרח :-) אלון דה אלפרט
-
-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים קטע יפה דוידי
הקטע יפה
אבל לא הבנתי מה הקשר לספר שלך?
האם הוא עוסק כולו בהארה שלך?
אולי כדאי להמשיך לספר הבא... כי נשמע שאתה מאוד רוצה לכתוב ולפרסם (כמו כולנו בעצם..)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים הספר הלך מסביב לעניין הזה אלון דה אלפרט
-
-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים ההנאות הקטנות של החיים,,עושות את ההבדל,,צ מוטקה
-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים "הנאות" זה כבר משהו גדול. אבל לגמרי אשריו אלון דה אלפרט (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים ישנה אישה טובה אחת dushka
שמטפלת בי באקופונקטורה, כחלק מתהליך ההחלמה שלי ממחלה די קשה, והיא היחידה שאמרתי לה את המשפט 'אני רואה יופי בכל מקום' כסימפטום (או שמא כמחלה עצמה?:)) ולא הרימה גבה בתמיהה, אפילו לא התאפקה שלא להרים.
'אני גרה ליד א.ת. חולון' אמרתי לה. 'אני רואה יופי בגושי בטון, בקרעי גדר תיל, בעצים עירומים מאוד תקועים בין חנויות סיטונאיות משנות השמונים, באור אלכסוני על ערימות מכוניות מעוכות אצל ברוני הברזל על דרך השבעה'
'תחושות מחודדות מדי' היא רשמה לעצמה ותקעה בי מחט (היא כנראה לא שמעה על מבט אסתטי)
העניין הוא שכשזה קצת נעלם אני מתה שזה יחזור. נראה לי שאפילו קלטתי את הטריק. כמו לראות משהו בתמונות התלת מימדיות.
אגב, למשהו הלא לגמרי כתוב שלי יקראו 'בשלולית המים'. השם הוא הומאז' לספר משנות החמישים אני חושבת של אישה בשם איטה פקטורית. זהו ספר שבסופו של דבר מלמד ביולוגיה, על מורה המוביל כיתה של מעוטי יכולת בשכונה של מעוטי יכולת להתבונן בחיים המופלאים שבשלולית הסמוכה לבית ספרם. פעם הוא היה ברשותי ונעלם כך שאני זוכרת את העלילה באופן קלוש.
בשלולית המים- התבוננות לעומק שהופכת את השגרתי למופלא.
למה זה לא לגמרי כתוב?
אולי כי זה נשמע ניו אייג'י מידי?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים איזה יופי, דושקה. זה בדיוק זה אלון דה אלפרט (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים אז מה לגבי הספר ?... אמממ ? הלל הזקן (ל"ת)
-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים קדחת אלון דה אלפרט (ל"ת)
-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים חבל. כי אני מתרשם שהלכת הפוך (?)... הלל הזקן
-
-
-
