זה מפעפע בי כמו ארס
עוד מעט זה יישפך
והכעס גועש
ומאיים להתפרץ
כבר חודשים שלא בכיתי
אבל זה כבר יותר מדי
והסכר נשבר
בוכה בפינה
בלי קול
רק דמעות שזולגות על לחיי בדממה
ואני רוצה לכעוס, להתפרץ
ואני לא מצליחה
אז מנסה לשמור את הדמעות
כבר למדתי לעשות זאת
אולי זה לא נעים
אבל ככה זה
שלא יראו שבכיתי
שהנה, הצליחו
אבל זה כבר יותר מדי
והסכר קרס
איני בוכה ביבבות
אלא בדמעות שקטות
דמעות של כעס, של כאב
כאלו שזולגות אט אט
ומסרבות להינתק
אלו שאחרי כמה טיפות מכתימות את הפנים בסומק
אלו שצריך להשגיח עליהן היטב
שלא יתפרצו
מי אני, ומה אני
שזה מגיע לי
רוצה שיאהבו אותי
בלי תנאים ובלי הצגות
רק אני והתקוות
שהרי זה לא יקרה
וזה מרתיח אותי
ועכשיו הדמעות בקצב מהיר
כבר לא ניתנות לשליטה
מנסה להיקבר בקיר
להסתתר
איני זזה
או רועדת
קול לא בוקע משפתי
אטומה
רק עיני בוכות
כאילו הן לא חלק ממני
כאילו הן ישות בפני עצמה
ישות שמסגירה אותי
את מה שקורה בתוכי
ואני רוצה
כל כך רוצה להיות הכי טובה
הכי טובה בשבילם.
בשבילי
יושבת בפינה
שקטה, בוכה
והדמעות לא עוצרות
וודאי יטפטפו גם לשיר הבא..
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
